פגישת המאזינים בתל-אביב

הגלגל, כרך ג' גליון 29, 14 בפרואר, 1946, עמודים 4-5

המאזינים, שנפנפו ברשיונותיהם, והרו במדרגות התיאטרון ''אוהל'' בתל-אביב. אכן, לא הצגה נועדה באותו אולם בשעה ארבע וחצי, ביום הראשון שעבר, אלא פגישה פחות-או-יותר בלתי-רשמית בין הקהל ובין עובדי שירות הרדיו. ואם כי שודר חלק מאותה שיחה באותו מעמד, תרשוני לספר לכם מה היה בתוך האולם בשעת השידור ולאחריו.

באולם ישבו אנשים מאנשים שונים עד מאוד. כמה זקנים - הייתי אומר, כמעט ישישים - הקדימו לבוא כדי לתפוס את השורות הראשונות. אך באו גם ילדים, וגם צעירים שחזרו מעבודתם בבית-מלאכה, וגם תלמידי בית-ספר. היו אברכים המתגנדרים בשפם קטן, לפי כל חוקי האפנה האחרונה, והיו שומרי-האמונים למסורת שלא הסירו את כובעם. אגב, האולם אינו מחומם, ולכן ישבו רוב האנשים במעיליהם - והדבר עשה רושם של תחנת-אוטובוסים, כאילו באו רק לשעה קלה בצפיה לתורם למכונית. אמנם, היה זה רושם מוטעה, שהרי כל הבאים, מתוך ענין מיוחד באו. וכי מי מוכן לוותר על שעתיים באמצע היוםלדבר שאינו נוגע ללב.

זו היתה, דומני, הפגישה הראשונה בין אנשי שירות השידור ובין מה שאפשר לכנות בשם '' המוני תל-אביב''. המשדר - כמו שאמר אחד מהם - מדבר ''אל הכותל''. המאזין שומע בת-קול מדיסקוס מואר, נהנה או מתרגז, מברך או מקלל... ודבריו אינם נשמעים. הרדיו הוא מכשיר טוטליטרי מאוד: הוא מדבר, ואתה אינך יכול להתווכח עמו. היתרון היחיד של המקלט על הדיקטאטור הוא, שדי לסובב את כפתורו - והקול נידם.

והנה ישבו באולם ''אהל'' כמה מאות אדם, שרגילים לשמוע את ''קול ירושלים''. וההתרגשות היתה רבה כשיצאו על הבמה אנשי השירות ואנשי המועצה של הועד הלאומי, העוזרת לאנשי השירות להכיר את טעמו של הקהל. ''מי זה אדוין סמואל?'' שאלה את שכנה אשה באה בימים. ''זה הגבוה והשחור'', ענו לה. ''אה!'' ענתה האשה בסיפוק רב, כאילו גילו לפניה תורה שלמה על רגל אחת. ''וזה הצעיר, בחליפה האפורה - זהו מרדכי זלוטניק. תמיד ער ותמיד חביבותמיד רוצה לעזור ולשפר ולהשביע את רצון כולם. כן, זהו המרכיב משקפים...''וזה השני עם המשקפים - זהו אפרים גולדשטיין, כן, זה שקורא את התנ''ך בערב שבת ושר את ''המבדיל''... אהה! וזה מהצד, בלי משקפים - זהו חנוך גבתון. זה שממונה על השיחות... או, וכמה בחורות! ... הנה, הבלונדינית עם התלתלים, לאה פורת: ראיתי אותה פעם בשידור פומבי בתל-אביב ... והשחורה עם הצוארון הלבן, כמו מורה, זו יהודית ידידיה. ועם הצמות על הראש היא רות שפירא, היא שמשדרת בכל שבוע את ה''כולניות'' בתכנית ''כבקשתך''. והיכן ריטה פרסיץ? זו שגרשון סויט כתב עליה פעם, שיש לה ''קול אמהי''? גם היא כאן, יושבת מן הצד. זה הצהבהב קצת, הממצמץ עיניו מאור הפנסים של הצלמים, זה סגן המנהל החדש, ישעיהו שפירא - הוא שיצר את המקהלות הקיבוצים. ושם, חוור וצנוע, בעל העינים הבוערות, זהו האיש שלו מאזינים יותר מאשר לכל תכנית אחרת ברדיו, אף כי איש אינו מכירו בשמו: ד''ר ברגר, ערוך החדשות.

התענינות רבה עורר מר. שרגאי, בעל הזקן המסתלסל. יעקב פיכמן ישב מהצד, לידו דוד שמעונוביץ, יואכים סטוצ'בסקי ומשה הלוי, כבמאי מאחורי הקלעים, הסתתר בשורה השניה.

האמת ניתנת להיאמר, שהחלק המשודר של אותה פגישה היה פחות ער מהחלק הבלתי-משודר. רק כבה האור האדום, המסמן את הקשר עם תחנת-השידור, נשם האולם לרווחה. אכן יש לאור זה השפעה מדכאת על אנשים; ואם קהל, שאינו משתתף בשידור כך, אדם, שבא לקרוא לפניו את שיחתו, רואה עצמו לפניו כארנבת זו שנחש מסתכל בה.

והאיש התל-אביבי אינו אוהב שום הגבלות. תקראו לזה דימוקראטיה, או תמצאו בשביל כך הגדרה אחרת - זוהי עובדה שהאורחים שלנו צריכים להכיר בה ולקבל את סכונה. האנשים, שבאו לבר באותה פגישה בין המאזינים והמשדרים, דיברו בהתרגשות, אפילו בהתלהבות. ''להצטמצם בשאלות'', אין זו מידה תל-אביבית. שאלה צריך להסביר, לנמק. ובפרט כשיש הזדמנות, בפעם הראשונה, להגיד את שנוגע באמת אל הלב...

חייל אחד היה שם, שהתמרמר מאוד. ''אנו נמצאים הרחק מן הארץ'', אמר הוא. ''כל מילה מארץ ישראל יקרה לנו. ואת קול-ירושלים אין אנו שומעים''.

בחור-ישיבה - או מי שהיה פעםבחור-ישיבה - דיבר במרירות נגד... מחללי-השבת. אמנם בשבת עצמה אין החרדים פותחים את המקלטים. אבל באמצע השבוע... באמצע השבוע צריך הרדיו לספר לאפיקורסים מה גדולה היא חשיבותה של השבת בשביל עם ישראל. וחזנות, למשל... אין כמעט פרקי-חזנות בזמן האחרון.

''כן, כן, אנו יודעים'', היתה התשובה.תקליטים חדשים של פרקי חזנות לא באו כל שנות המלחמה. ואגב, אומרים כבר ש''קול ירושלים'' חבש ''ירמולקה''... ''כנראה שאין אפשרות לספק את רצונם של כל המאזינים, נאנח מנהל התכניות. ''ויתכן שאין אפשרות לספק אפילו את רוב המאזינים.

ואמנם, כיצד אפשר לדעת מה רוצה המאזין? כך סיפרה מנהלת התכנית לחייל שמתוך חמשים חיילים, שנשאלו פעם במועדון ''מנורה'' בירושלים, ענו ארבעים ושמונה תשובות שונות לחלוטין. האמת, אומרים, יש לה פנים רבות - אבל מי פילל שיש לה כל-כך הרבהפנים...

ומה רב היה הויכוח סביב השעה של קריאת התנ''ך מפי שלמה ברטונוב. הכל רוצים לשמוע אותו. והכל רוצים שזה יהיה בשעה הנוחה להם. כלומר, באחת השעות משבע בבוקר עד תשע וחצי בלילה.

ואגב, מדוע מפסיקים את השידור בתשע וחצי - תמהה אשה אחת, שהתאזרה עוז ךדבר רק משום שרצתה ''לזכות להחזיק ביד מיקרופון''. נשים, אמרה היא, מתפנות מעבודת הבית רק סמוך לאותה שעה. נכון, היתה התשובה. נכון לגבי בנות העיר; אבל כלום רבים עירים בכפר לאחר שעה תשע בערב?

בהתרגשות מדברים כולם - ולא רק מנהיגים פוליטים. גננת דברה בהתלהבות-מצוה על ''הטון הילדותי של שידורי-הילדים''. ימימה טשרנוביץ הובהלה לרמקול. ''בבקשה'', אמרה, ''איך לדבר לילדים?''.

כל אלה חיממו מאוד את האוירה. צריך היה אדם להיות בתוך האולם, בתוך הקהל, לשמוע את ההתלחשותיות, את ההערות, שהעיר איש לחברו, כדי להבין שפגישה ראשונה זאת השיגה את שצריכה היתה להשיג: היא הוכיחה, שיש מאזינים עירים לשידורי ירושלים, ומאזנים אלה אוהבים את השידורים הללו. ולכן גם התווכחו עליהם בחום.

האם תהיינה עוד פגישות מסוג זה? שאלו המאזינים.

ומר שרגאי חייך והבטיח: כן, כן. המשך הבא.

הקריינית לאה פורת לפני המיקרופון

דברי מרדכי זלוטניק המפקח על התכניות העבריות, שיעשעו את ...

קהל המאזינים שמילא את אולם ''אוהל'' מפה לפה