אסתר גמליאלית, מאת י. נדבה

באחד מגני-הילדים בתל-אביב נערך מחזה. היום יום אביב מלא זוהר. השמים תכולים ללא עננה קלה והשמחה בין פעוטות הגן רבה. והנה כין אלו, שזכו באחד התפקידים החשובים ביותר במחזה - אם כאסתר המלכה בהצגת פורים ואם בתפקיד נכבד אחר - נמנית ילדה נמוכת-קומה, בהירת פנים, ענוגה ובעלת שער מקורזל. חייכים, שלא יעלה על דעתכם כלל, שבת תימן היא. ולא עוד, שעיר לידתה היא קאהיר של מצרים. על הילדה הזאת, היא אסתר גמליאלית, כמו פסחה החמה ולא שזפתה כאת שאר בנות תימן.

ועתה, ביום אביב צח בתל-אביב, היא עומדת על כסא גבוה בגן ומפזמת בצלילי רוך מנגינה עברית קלילה, שחן מזרחי נסוך עליה.

שנים רבות עברו על אסתר גמליאלית בבית הספר הכללי, אולם מדי פעם בפעם נתברר לה, שנטיותיה הנפשיות הן בכיוון אחר. את השירה ביקשה בכל שפנתה. הצלילים השתפכו מלבה כאילו מאליהם: בוקר, ערב וצהרים, ובכל עת, בימי קיץ מלאים אור ובימי חורף אפורים ועגומים. ועל כולם נסוך החן המזרחי.

כיוון שהשירה משכה את לבה במיוחד עמדה והצטרפה, בעודה נערה ללהקת רינה ניקובה, שבאותו פרק זמן יצאו לה מוניטין בתל-אביב - מעין באלט ''מלכותי'' בכרך המשגשג ונבנה על תלי החולות שעל שפת העם. ועל מה חלמו נערות הלהקה בשעות הפנאי שבין מחול למחול ובין שיר לשיר? יתכן, שעל נסיכים אגדיים, או אולי על הימים שיבואו, שבהם יעלה בידן להקסים קהל רב מעל הבמה. ויתכן, שגם אסתר גמליאלית טוותה באותם הימים במסתרי נפשה את חוטי-חלומותיה אלה.

שלוש שנים עברו עליה בלהקת רינה ניקובה. מעט מעט עלה כוכבה, ובשנת 1935 הופיעה בפומבי בפעם הראשונה. הלהקה יוצאת לבירות שבלבנון. הצגות אחדות נערכו באותה עיר, אך הופעה אחת עדיין זכורה לה היטב עד היום. באחת המסיבות נתקבלה שירתה של גמליאלית בהתלהבות מיוחדת. הנציג הצרפתי, הרוזן דה-מרטל, לא גרע עין מהבמה; היא חיבבה עליו את השירה העברית מארץ-ישראל.

בשנת 1937 מופיעה אסתר גמליאלית בשידור בכורה ברדיו ירושלים, ובאותה שנה היא מצטרפת גם ל''המטאטא'', התיאטרון הסאטירי בתל-אביב, ומשמשת בו חברה עד 1940. בכל שנות קיומו היה ''המטאטא'' כעין ראי עקום להווי הישוב בארץ, ודוקא הגרוטאסטיות שבתמונות-הסאטירה יש בה כדי לשקף את הקוריוזים המיוחדים של הישוב המתהווה. כמעט מדי יום ביומו לובש הישוב צורה חדשה: כל עלייה חדשה מוסיפה לו גוון אחר וכל מאורע בורר לו מסלול משלו. כל זה מוצא הד ב''המטאטא'' ואסתר גמליאלית הוסיפה לפזמונים מנעימותיה והתחבבה על הקהל.

בשנת 1938 מתרחש בתל-אביב ''מאורע''. פאול מוני, אמן-הקולוע היהודי, שנתפרסם בכל העולם כמעצב גאוני של דמויות היסטוריות על הבד, מזדמן לעיר העברית הראשונה. הבן הנודד החליט זה מכבר לבקר בארץ אבות, ועתה ניתן לו להמחיש את רעיונו. ומי אינו זוכר כיצד קיבלה אותו תל-אביב, באיזו תרועות ליווהו ההמונים לכשהכירוהו בחוצות העיר? היו שרדפו אחריו וביקשו את חתימת ידו למזכרת, היו שסתם נתאוו להזין את עינם בבן עמנו שעלה לגדולה, והיו גם אחרים שביקשו לגלגל עמו שיחה, ולו גם של משפט אחד קצר, כדי להתפאר ברבות הימים: ''אני עם פאול מוני דברתי!''

עיריית תל-אביב עורכת נשף לכבודו באולם ''התערוכה''. הוא מרגיש עצמו כבביתו ורוח חג שורה עליו. משעשע את המסיבה בנאומו הנפלא מתוך הסרט ''אמיל זולה'', ולאחר כן הוא מדקלם באידיש עסיסית, את ''אלמלי הייתי רוטשילד'' לשלום עליכם, וכמה מצליח הוא לעצב את דמותו של היהודי? האירוניה השנונה של שלום עליכם יש בה מסבל הגולה ומכאב הדורות; אין תימה, איפוא, שכמה מן הנוכחים מזילים דמעה בסתר.

ובאותה מסיבה שרה גם גמליאלית, ופאול מוני מאזין בקשב. צלילים כאלה לא שמע מעודו מעבר לים. אולי מזכירים הם לו את עבר עמו הקדמון בשעה שעוד ישב על אדמתו לבטח! ובתום שירתה הוא ניגש אליה, לוחץ את ידה ומעיר: - אילו היית באמריקה, כי אז היית ''עושה'' לעצמך קריירה...''.

אסתר גמליאלית מוסיפה לשיר. בשנת 1938 היא זוכה בפרס ראשון בהתחרות ''הזמר העברי'' בשביל השיר ''למעין''. והיא מתמסרת גם לשירי ילדים. מי מאתנו אינו מכיר, למשל, את אודי חמודי''? בשירה המלבב הפכה אותו גמליאלית לילד החי לנגד עינינו ממש, כאילו הכרנוהו זה עידן ועידנים. ואלי סמל הוא לכל ילדי העברים בארצנו המתחדשת - ילד פעוט ונחמד, לבן שער וברוך תלתל, המפזז במשובה וסימן שאלה גדול לו בעיניו - למה זה כך? הוא מלא תמיהות כולו למראה פלאי הטבע - ואת הכל הוא מבקש לדעת.

ואלי דוקא הצלילים הרכים והענוגים של שירי הילדים שלה מסמלים את טבע נעימותיה. תום ילדות נסוך עליה, שכן צעירה היתה וצעירה נשארה עד היום הזה.