שלומיאל מצא צל
יהודה יערי
-ב-
נשארתי בחיים, אבל במה מתחילים חיים אלה לא ידעתי. סגרתי עצמי בביתי ובכיתי יומם ולילה על חידוש נעורי. לא הירהבתי עוז בפפשי לצאת ולהראות פני בחוץ. שהרי אם לפנים הייתי פחד לבריות וכל רואי שמוני ללעג ולמשל בגלל היותי בן-בלי-צל, עכשיו שיראוני בתמורתי ובשינוי צורתי יחשבוני לאשף שד משחת, או יתנוני כאחד קדוש איש אלוהים. ואני בזה לא חפצתי וגם בזה מאסתי. ישבתי כך בדד ומשומם עד שחלפו כמה ימים. ומשהגיעו לילות חשוכי סהר, קמתי לילה אחד, קשרתי את ילקוטי על שכמי, לקחתי את כלבי תחת זרועי ושמתי לדרך פעמי. כן, קיבלתי עלי את הדין ויצאתי שוב לכלות בנדודים את ימי ושנותי בעמל. למזלי הגדול השארתי לעצמי את מנעלי הפלאיים, אותם מנעלי-קפיצת-הדרך, אשר קניתים מנער אחד בהיר תלתלים, אז בגלגולי הראשון, לאחר שהשלכתי מעלי אותו כיס שופע זהב, שהיה מזכיר לי תמיד את חרפתי. איני יודע איזו רוח טובה היתה בי שאמרה לי לשמור על מנעלי אלה ולא להורישם לשכני עם שאר כל רכושי. עליך לדעת, ידידי, כי מנעלים אלה, עדיין אני נועלם, סגולה מיוחדת להם, שאינם בלים לעולם וכוחם עומד בהם לעד, כמסופר בספר
קורתי.
חרש ובחיפזון עשיתי דרכי על פני חוצות העיר הרדומה, אף-על-פי שחשכת הלילה הסתירתני ועוברים ושבים לא היו מצויים כלל. אותה שעה פחדתי מפני עצמי יותר משפחדתי מפני אחרים. שאחרים ידעו רק על חוסר צילי הניכר ביום ואינו ניכר בחשכת הלילה, ואילו אני ידעתי גם על נצחיות צרתי המציקה בלילה יותר משביום. חמקתי ועברתי בחוצות עד שהגעתי אל שפת האגם שמעבר לעיר. שם ישבתי לי תחת עץ ליבנה ותליתי את ילקוטי על אחד מענפיו.
פינה זו שעל שפת האגם אהובה היתה עלי מאז. לפנים הייתי רגיל לבוא ולשבת כאן מזמן לזמן. מאחר שלא היה לי צל חשתי מין הנאה מיוחדת בעת שראיתי את דמותי הנשקפת אלי מתוך המים הזכים.
שעה ארוכה ישבתי שם, משתומם על עברי ותוהה אל עתידי. החיים שכבר גמרתי עמם את חשבוני, מתחילים עתה מחדש. אנה, איפוא, אלך ומה אעשה?' - כך שאלתי את עצמי. יסורים ועוני לא היו חביבים עלי עוד, שכן נוכחתי לדעת שאין בהם כדי לכפר על עווני; ואף חכמה ודעת לא משכו עוד את לבי. ובכן, מה עלי לעשות?' ראשית כל צריך אני לדאוג למקור מחייה וקיום. את כספי ואת שאר כל נכסי הורשתי לשכני בעת שחשבתי שקיצי הגיע ואני נשארתי ריקם, בלא פרוטה בכיס ובלא כל דבר של ערך. רק כתבי-יד אחדים, פרי מחקר מדעי שעשיתי בימי נדודי, היו שמורים עמי בילקוטי, אבל מה ערך יש לעלים כתובים כשאתה יודע שתאריך ימים אחריהם?' אם כן, חשבתי, עלי לעשות נכסים הרבה, לצבור הון. אחרים, שימיהם ספורים ומוגבלים, כל מעייניהם לצבור הון; אני, שימי מי-יודע-מתי-ייתמו, לא כל שכן!
כן, ידידי. רבות מחשבות חשבתי בלילה ההוא כשבתי שם על שפת האגם השחור, אבל בראש כל מהשבותי עמדה השאלה: כיצד אצור את גורלי כגילגול חיי החדש, שבא עלי בעל כורחי? אם
·אמנם נגזר דיני לחיים ולא למוות, הרי למיצער עלי לתת צורה לחיי כפי רצוני. כך חשבתי, ידידי.
ומשהופיע על פני חשכת האופק ירח כהה ופגום של סוף לילה וסוף חודש, קמתי ממקומי, העמסתי את ילקוטי על שכמי וניגשתי אל האגם לרחוץ את
פני במימיו הצוננים, כדי להסיר מהם את היגיעה. דוק של אורה נחושה וקודרת היה פרוש אותה שעה על פני המים. התבוננתי בהם שעה קלה, לראות את בבואתי ולהתרגל לקלסתר פני המחודש. אחר-כך חלצתי את הערדלים שהיו, נעולים מעל למבעלי הפלאיים לחצוץ מחיצה בינם לבין האדמה, הרימותי את כלבי מעל הארץ ולא עברו שעות מועטות עד שהייתי במדינה רחוקה אשר בירכתי הצפון.
המשך בפרק הבא
|
|