שלומיאל מצא צל
יהודה יערי

-ה-

משהגיעו אותם הימים שאחד בעל-נפש קרא להם בשם ימי-ליקוי-המאורות-בעולם, כשרוח האנוש התחילה מחשיכה וגוססת ואותו מנוול התהלך ברגל גאווה בראש כל חוצות, מבאיש את אוויר העולם בהבל פיו, יורה דם ואש בעיניו המטורפות וצוחק צחוק המקרקר מוסדי ארץ, אותם הימים הייתי בגרמניה; כלומר: במכורת חרפתי, בארץ בה נסתבכתי באותו עסק ביש, שמכרתי את צילי לאותו אלמוני אפור במחיר האדום האדום הזה.

מוטב שלא אגלה לך במה עסקתי שם ומה היה שמי באותו פרק. לא שאני מבקש להעלים ממך מאומה. לא, ידידי, עכשיו אין לי עוד מה להעלים. אלא שעסקי יצא להם שם גדול בכל הארצות ושמי היה מפורסם לתהילה בכל קצווי אירופה, על-כן חוששני שמא אשלול ממך אשליה נאה אם אומר לך שתחת אותו שם מפואר הסתתרה ברייה עלובה שכמוני. ואם אומר לך, כלום תאמין לי? מכל מקום תוכל להאמין לי שבאותו פרק הייתי איש עשיר, בעל בעמיו, כמו שאומרים הבריות, והשפעתי היתה רבה בכל רחבי המדינה. וכיוון שהפעם לא בא לי עושרי באורח פלא, כביכול, לא מתוך משא-ומתן פזיז עם בעל-דבר השגתיו, ולא מתוך האדמה הוצאתיו, אלא רכשתיו בעמל קשה וישר, מתוך ידיעות ונסיונות שצברתי במשך שנים רבות, על-כן לא מאסתי בו ולא פיזרתיו להבל. אדרבא, עושרי היה לי כמין מעוז, בו בטחתי ובו אמרתי אסתתר מפני כל סכנה ומפני אוייבי כי רבו. תמיד רבו אוייבי. לכל מקום שבאתי שם הקדימוני, כאילו חיכו לבואי זה כבר, כדי שיוכלו להטיל עלי את משא שנאתם. ואני לא נטרתי ולא גמלתי לאיש רעה תחת שנאה, אף-על-פי שהיה בידי לעשות זאת, כיחוד עכשיו שעושרי היקנה לי כוח והשפעה. מעולם לא השתמשתי בכוח השפעתי לתועלתי אני, אלא לתועלתו של הציבור, היפצתי את ידיעותי ברבים ונתתי מהוני לטובת הכלל. איני יודע אם מרוב פחד עשיתי כך, או מרוב ניסיון וחכמת חיים. מכל מקום איני זוכר שנתתי בידי משנאי עילה ממשית למשטמתם.

והנה, בעת ההיא, כשישבתי לבטח (או למיצער, כך דימיתי שאני יושב לבטח) מבוצר במעוז עושרי ושיכחתי את מרי גורלי בדאגה לגורלם של אחרים, בעת ההיא התחוללה ההפיכה הגדולה בגרמניה.

את האמת אגיד לך: תחילה לא שמתי לבי לכל מה שמתרחש במדינה. איש כמוני, שאלפי מאורעות ראו עיניו בימי חלדו הארוכים וכולם חלפו והיו כלא היו, אינו נוטה ליחס חשיבות יתירה להפיכה במדינה. אמנם למן הרגע הראשון קצה נפשי בהפיכתם, כי הרגשתי בלבי שמאורע זה נושא בחובו שואה וחורבן, אבל עמדתי מן הצד. סבור הייתי שגם זה יחלוף במהרה כאשר חלפו מאורעות אחרים לפניו. על כל פנים אלי לא תיגע הרעה. שמי הגדול יצילני, מעשי הרבים שעשיתי לטונת הכלל יעמדו לי ביום פקודה. ועל כל צרה שלא תבוא - הרי שמורים עמי מנעלי-פלא. שבכוחם לשאת אותי בשעה אחת מסוף העולם ועד סופו. כך חשבתי וניפניתי למעשי ולעסקי, כאילו לא נפל דבר בעולם. ידעתי שאש שמות התלקחה מסביב, כן, זאת ידעתי היטב, אלא שהתהלכתי בין הלהבות, כביכול, כאותו צדיק מן האגדה שבעת גשם היה מהלך בין הטיפין.

אבל האש השתוללה בזעף והתפשטה עד מהרה לכל עבר. לא ארכו הימים עד שגם בי אחזו הלהבות.

הימים היו ימי ארס ומשטמה, שגעון הגזעיות אחז בכל העם, כאילו כלב שוטה מתהלך ביניהם ומדביק את הכל במחלת הכלבת הממארת. בכל יום ויום חידשו חוקים אכזריים להשפיל את היהודים שבמדינה ולעקרם משורשם וכל איש חייב היה להוכיח כי מגזע אריים הוא מדורי דורות. ועתה, ידידי, צא וחשוב: כיצד יוכל איש כמוני, בעל פרצוף שבדומה לו תימצא לעשרות בחוצותיה של כל עיר בעולם, להוכיח את טהרת גזעו? כיצד יוכל איש שנתגלגל בגילגולים הרבה כל כך לגולל את מגילת היוחסין שלר?

אף-על-פי-כן,אפשר שהיו מניחים לי, אילולא אוייבי שמצאו להם כאן שעת כושר להתנקם ממני. מה עשו? עמדו והכריזו עלי כי יהודי אני לפי מוצאי ולפיכך דמי טמא והפקר. הכרת פני ענתה בי, אמרו; עמידתי מן הצד בעת שמאורעות גדולים מתרגשים במדינה תוכיח. ואם אין זה אמת, מדוע לא אקום ואוכיח זאת באותות ובמופתים כדרך שעושה כל ארי טהור והגון? - כך טענו אוייבי, ואחריהם החזיקו גם אחדים מאוהבי, כביכול, שנתן עיניהם ברכושי .

כשאני לעצמי אמנם אירע לי לא פעם אחת, בשעה שהייתי מהרהר על גורלי ושורש נשמתי, שמחשבה עמומה התגנבה ללבי: שמא יהודי אני. הלוא השם שלומיאל מקורו יהודי . אלא שמעולם לא נתתי את דעתי בשלמות לדברים כאלה. אדרבא. השתדלתי להרחיק מלבי כל מחשבה על עניינים כגון אלה. שהרי עיקר קיומי היה מיוסד על חוסר שורשיות, כפי שאתה יודע, ועל כושרי המיוחד להסתגל תמיד לזמן ולמקום.

אבל מה שקרה עמי עכשיו, לא פיללתי לו אפילו בחלום. אילו בא אלי איש יום אחד קודם לכן והיה אומר לי שאני עשוי לנהוג כך, הייתי צוחק לו בפניו. אני, שהייתי תמיד בורח אפילו מפני ריח של סכנה, עכשיו, כשעמדתי פנים אל פנים עם הסכנה הגדולה ביותר שבימי-חיי, לא ברחתי כלל. אני, שהייתי רגיל כל ימי להתחמק ולסור מדרך המקרה כי תמיד ראיתי בו את ידו המתעה של אותו אלמוני אפור, עכשיו, כשעמדתי בפני המקרה המאיים ביותר, אף לא עלה על דעתי להתחמק. הפעם לא איכפת לי ממי יצא הדבר. ואפילו אם ידו של הלה באמצע, אין בכך כלום! עכשיו מוכן הייתי להתייצב כנגדו פנים אל פנים ללא חת. נראה מי ינצח!

"כן, יהודי אני" - אמרתי ונדהמתי בעצמי מאותו תוקף שבא עלי במפתיע כל כך - "יהודי אני ואין עוד בדעתי להעלים את הדבר. ועתה עשו בי כטוב בעיניכם."

ומשאמרתי את הדברים האלה, שהפתיעו אותי לא פחות משהפתיעו את שומעי, מיד ירדה עלי שמחת-רוממות שלא ידעתי כמוה כל ימי חיי. לא היתה זו אותה שמחה נואשת של פחדן על פי טבעו המוצא יום אחד עוז בנפשו לעמוד בפני הקמים עליו, אלא שמחתי שסוף סוף הנני משהו. כל ימי התהלכתי בעולם לבדי לבדי וסוחב את משא גורלי בסתר ובפני עצמי; הייתי עשיר והייתי עני, הייתי מלומד והייתי סוחר, הייתי מכובד והייתי ניקלה, ואחר כל אלה לא הייתי כלום. בעל שמות רבים כל כך ובעצם בן-בלי-שם. שהרי אפילו פטר שלומיאל לא יכולתי להיות. אתה מבין? ופתאום, ברגע אחד וכמעט בהיסח הדעת, אני מוצא את עצמי חבר לגורל של אומה עתיקה כמוני ואולי יותר ממני, שותף ליסורים של עדה שלמה. כן, ידידי, על זאת שמחתי בעיקר. אבל שמחתי גם משום שאותה שעה הרגשתי בלבי כי הגיע הזמן שאוכל להשתמש בסגולותי כדי להקל מעל בני אדם את יסוריהם. ומי יודע: אולי זו היתה הסיבה שארכו ימי כל כך, אולי לא חייתי את חיי הארוכים אלא בשביל שעה זו? מי יודע?

כבר אמרתי לך קודם שיסורים ועוני לא היו חביבים עלי עוד, מאחר שנוכחתי לדעת כי אין בהם כדי לכפר על עוון. כלום פושע לתיאבון, בן-בליעל, אינו מוכשר לסבול יסורים ואף לקבל אותם באהבה? אפשר תרצה לומר לי שגם הוא יסוריו מכפרים על פשעיו? לא, ידידי . אסור שיהיה כך! פושעים הרבה ראיתי בזמן האחרון שנהנו מיסורי עצמם כשם שנהבו מיסורי זולתם. לא כן מי שמקבל עליו יסורים כדי להציל אחרים מיסוריהם. כאן תפקיד נעלה, כאן תעודה שלא כל אדם זוכה לה, ומי שזוכה לה שוב אינו נותן את דעתו על עוונות וכפרתם.

כך חשבתי והתחלתי שוב מתהלך בין הלהבות, אלא שהפעם לא שמתי עוד לבי אל גופי שלא תיגע בו האש. הפעם התהלכתי אילך ואילך כשהלהבות מלחכות את כל אברי גופי; אולי אוכל לעזור להם לנשרפים, אולי אוכל להציל משהו מתוך התבערה.

וכאן נהפכה לי אותה קללה עתיקה לברכה, אם אפשר לומר כך. אוי לאותה ברכה, אוי לאותה עזרה, אוי לאותה הצלה! אף-על-פי-כן יודע אני יריעה ברורה כי מה שהיה בידי לעשות כשאני נטול צל לא הייתי יכול לעשות בשום פנים אילמלא היה לי צל.

המשך בפרק הבא