שלומיאל מצא צל
יהודה יערי -ו-

רק זאת אוכל להגיד לך, ידידי: בכל אותו עולם של אימה ובלהות לא נמצא אלא איש אחד שניחם, שעזר, שהציל. יודע אתה מי הוא? אני הוא. שלומיאל. הוי, לולא היה גרוני חנוק כל כך מדמעות, לולא היה לבי צרוב כל כך מכאב, הייתי צוחק צחוק גדול ומר כלענה, צחוק שיעורר את כל הישנים מתנומתם. שלומיאל הוא המנחם, שלומיאל הוא המציל! אמור אתה: כלום אין בכך כדי לעורר צחוק? אבל אז לא ראיתי את המר והמגוחך שבדבר ... לא, ידידי, גם אז לא צחקתי. באמונה ובלב שלם קיבלתי עלי את התעודה הזאת, כאילו נוצרתי לכך מששת ימי בראשית. אף-על-פי-כן עלי להוסיף ולומר, כי זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כי אני עושה משהו לא מחוך הכרח, משום שכך כפה עלי הגורל, אלא מתוך בחירה, משום שכך חפצתי אני.

אל נא תשאלני מה עשיתי. אין לך מקום של פורענות שלא הייתי בו, אין לך כל צרה וכל גזירה שלא נתתי צווארי בעולן. נדמה לי שבמשך כל אותן השנים לא נעלתי אף פעם אחת את ערדלי, אלא הייתי קופץ ממקום למקום, מופיע ונעלם, מופיע ונעלם, כמין כוכב נידח. ככל שנתרבו הפורעניות כך גדלה פעולתי,ככל שעמקו היסורים כך רבו תכסיסי ההצלה שלי. השתמשתי ככל הסגולות שניתנו לי מאז ואף סיגלתי לעצמי סגולות חדשות. למדתי להתחפש, ללבוש צורות שונות ולחקות קולות שונים. פעם הייתי מופיע כאיש חיל צעיר ופעם כזקן מהלך על משענתו, פעם כאשה מתייפחת ופעם ככומר נשוא פנים. כן למדתי בהמשך הזמן להכיר כל יהודי מקרוב ומרחוק, בין אם ענד את ציונו ובין אם לא ענדו, כי התחפש כגוי כדי להציל את נפשו. ולא רק בפניו הייתי מכירו או בעיניו, אלא גם מאחוריו, על פי עמידתו והליכתו. אתה יודע, שאת הנרדף אפשר תמיד להכיר בגבו ... וכל אותן הסגולות, הישנות וגם החדשות, היו לי לתועלת, ובעזרתן יכולתי לעשות מה שעשיתי. אם שמעת על יהודי שהצליח להימלט מאחורי גדרות התיל המחושמלות של מחנה ריכוז, אני הוא שמילטתיו; אם שמעת על ילד שהוצא מתוך רכבת שדהרה למחנה המוות, אני הוא שהוצאתיו; אם שמעת על אשה שעמדה על פתחה של מערה וקוננה על ילדי העולם שהיו מוטלים מתים בתוך המערה, אני הייתי אשה זאת; אם שמעת על כומר שתלה צלב על צוואריו של נער יהודי כדי להצילו מציפורני הטרף, אני הייתי כומר זה; אם שמעת על זקן אחד שביקש שעה אחת לפני מותו כי יביאו לו מעט מים לנטילת ידיים, אני הייתי השליח שהבאתי לו מים; אם שמעת על איש מוזר אחד שהיה מהלך בגיטאות ומזמר עם ילדי ישראל שירי נוחם ועידוד, אני הייתי האיש חזה; אם שמעת על אנשים חדלי תקווה שהובלו למקום שאין שם כל תקווה ובתוך הקרונות הסגורים שרו "עוד לא אבדה תקוותנו", אני הייתי הפותח בשירה.

וכך הייתי מתנודד והולך על פני כל הדרכים האבלות שבעולם, רואה מה שלא ראתה עין כל חי, שומע מה שלא שמעה אוזן אדם, ומציל ניצוץ כאן וניצוץ שם. עד אשר נשלם החורבן, עד שהקיץ הקץ.

לילה אחד באתי לעיר יגונים אחת, שלפנים היו חיים מפכים בחוצותיה, ומצאתיה ריקה מאדם, מתה. שעה ארוכה התהלכתי אבל ומשומם בחוצותיה השוממים, ואחר ישבתי לי על חומתה של חורבה אחת ובכיתי הרבה בכה. חורף היה, שלג עגום היה פרוש על הארץ ומגל של ירח עמד בקצה הרקיע, כאילו הושיטו השמיים, כביכול, לשון קרה לכל העולם כולו. עד שאני יושב כך ושופך את עיני בבכי, ראיתי והנה יצאו דמויות אחדות ממאורה שמתחת לפני האדמה, צללים ולא אנשים, והם תועים על פני השלג אילך ואילך, כאילו הוכו בסנוורים. ניגשתי לאחד מהם, לזה שהלך באחרונה וכמו ניגרר אחר חבריו, ואמרתי לו:

שמע! אני אדם שאין לו צל, ואתה צל ולא אדם; הבה נתחבר יחדיו. אני אהיה לך לאדם ואתה תהיה לי לצל. בוא נלך מכאן. נלך למקום רחוק רחוק. אני יש לי מנעלי-פלא המקפיצים לי את דרכי ואני יכול להוליכך לכל מקום שתירצה. אל מעבר לים, לארץ ישראל.

כיוון ששמע כך, מיד ניאות להתחבר אלי וללכת אחרי אל אשר אלכה. אך תנאי היתנה עמי שלא אספר את פרשת האימים והזוועה בפניו.

כן, ידידי, זהו הצל שאתה רואהו מאחורי.

ועתה אני כאן וגם הוא כאן. ואני יגע עד מאוד.

רוצה הייתי לישון הרבה, לנוח. לא, לא! איני רוצה למות! אני, שראיתי את האפלה הגדולה כאשר לא ראה אותה איש וחי, כלום אין אני זכאי לחיות ולראות את המאורות כשהם עולים שוב ומאירים בעולם? ולא רק למעני לא הייתי חפץ למות עכשיו, אלא גם למענו, למען אדם זה שלא נשאר ממנו בלתי אם צל. אם אני אמות, מה יהא עליו? רק לנוח אני מבקש; להשליך מעלי את מנעלי הנדודים ולנוח, לנוח, לנוח!

הנה השמש מתחילה מפציעה וזורחת. שלחני נא, אחי ואצא לחמם בקרניה את עצמותי הקפואות, הה, ולנוח ...

אמר וקם מעל כיסאו בכבדות. קמתי אחריו והושטתי לו את ילקוטו שהיה מוטל לרגלי. לא ביקשתיו להישאר בביתי ולא הזמנתיו לאכול עמי לחם .. איני יודע מדוע. לבש האיש את מעילו, קשר את ילקוטו על שכמו ויצא מן הבית כשהוא מחזיק את ידי בידו, כמי שמפחד ללכת יחידי. כיוון שעשה כך נחה דעתי. חושש הייתי שמא יפרוש ממני מתוך שנאה וכעס; שכך דרכם של הבריות; משהם מגלים לך סודם, מיד באה חרטה בלבם ופורשים ממך מתוך טינא. ליוויתיו עד שער החצר וכאן נפטר ממני בדומייה ועל פניו חיוך בהיר מאוד.

לאט לאט שירך האיש את דרכו מזרחה, עלה על הרמה המתנשאת לפני ביתי, צופה פני גיא-בן-הינום והצל נגרר אחריו בעצלתיים. משהגיע אל פיסגת הרמה ראיתי שהוא יושב לו על הארץ, חולץ את מנעליו ומשליך אותם בתנופה גדולה אל הגיא שמעבר משם. אחר-כך חזר ונזדקף והצל נזדקף עמו. עמדו כך שעה קלה איש מול צל, ופתאום ראיתי שהם נפרדים זה מזה: הוא הולך, ימינה רהצל פונה שמאלה. נבהל ומשתומם עמדתי לפני המראה. לולא יגיעה שהיתה בי, הייתי רץ ועולה לשם לעמוד על פשר הדבר. אבל אברי כבדים היו, כאילו כרכו אבנים גדולות לצווארי. נשארתי על עומדי.

צח ושקוף היה העולם באותה שעה עד שאפשר היה להביט מסופו ועד סופו. קרני השמש העולה הכתירו את ירושלים בכתר עליון של אש זכה ולאורו ראיתי והנה צל חדש מבצבץ וצומח לרגליו של אותו איש, והוא הולך וגדול, הולך וקרב עד שהגיע סמוך לביתי. אך משפניתי לראות מה נעשה בצל שנפרד מעליו, נפל לבי בקירבי; לא ראיתיו לובש בשר ועצמות, לא ראיתי שהוא נעשה אדם. אבוי לי! הוא נשאר צל.

סוף