ח. י. רות

על הפצת התרבות

ואולם מתעוררת השאלה הקשה : האם מוכנים אבר לקבל עלינו תפקיד זה; ואם אין אבר מרננים, איך נוכל להתכונן לקבלו? ואף נוסיף לשאול : מוסכם שעלינו להפיץ את התרבות העברית; אך מהי תרבות זר, ומהי הדרך, ואילו הם האמצעים והמכשירים, להפצתה ?

בעיה זו, הבעיה של מהות התרבות. ודרכי הפצתה; אינה חדשה בעולם, ועלתה על הפרק בין עמי אירופה במיוחד אחרי המלחמה האחרונה. בין-הלאומיות של המאה התשע-עשרה נדחקה רגלה על-ידי תהית הלאומיות במאה העשרים. התוצאה למעשה היתה פריחתן או החיאתן של כמה אדמות קטנות, כל אחת בעלת לשון ותרבות משלה; אך מכיון שהיו קטנות ותרבויותיהן קטנות, היו זקוקות ללשון שניה ולתרבות שניה, לשון ותרבות שהן, מתוך הטעמים המעשיים הפשוטים של צרכי המסחר, המדיניות החיצונית והמו"מ הכללי עם יתר חלקי העולם, בהכרח בין-לאומיות. הרי שתי בעיות, בעית התרבות הלאומית ובעית השלמתה ע"י תרבות בין-לאומית.

תנועה חדשה זו בתוך האומות הקטנות נפגשה בתנועה מקבילה, והיא ישנה בערך, מצד האומות הגדולות. אדמות אלה - והמשל הבולט צרפת - התפארו מאד בלשונן ובתרבותן כבלשון ובתרבות בין-לאומיות, והשתדלו להפיצן בין אומות אחרות גם מבלי להכנס לתוך חשבונות מדיניים. האוניברסיטה של פאריס למשל שימשה מאות בשנים מרכז לתרבות עולמית שניתנה בלשון הצרפתית; ועובדה זו נמשכה, דגם התחזקה, אפילו אחרי התבוסה המדינית בשנות השבעים של המאה שעברה. ''היו בצרפת שהתיאשו מהארמפיריה הצרפתית; לא היה אף אחד שהתיאש מההומניות הצרפתית".

כמובן לא נשארו הצרפתים יחידים בתחום זה, ובזמננו בלטו והוכרו במיוחד המאמצים של הגרמנים והאיטלקים. האנגלים, כמובן, אחרו : למה להם להסביר את עצמם לעמים אחרים ? אך אפילו הם נוכחו לדעת סוף-סוף שהדבר חשוב, ומכאן המועצה הבריטית שנוסדה לפני חמש-עשרה שנה לשם הפצת התרבות האנגלית. אך עצם יסודה של מועצה זו עורר בין האנגלים כמה שאלות וקשיים; ועל נמה מן הקשיים האלה עומד המחבר של ספר קטן שהופיע בזמן האחרון בהוצאת קמברידז "על הפצת התרבות האנגלית" מאת מי שהיה פרופיסור לאנגלית באוניברסיטה של אתונה, מר ה. ו. ראות. על ספר זה כדאי להעיר את תשומת הלב כי אפשר ללמוד מענינו על עניננו.

קודם כל, מה זאת תרבות? נוסדה מועצה להפצת התרבות; אך התרבות עצמה מה היא ? הספרות הקלסית ? אך גם באנגליה גופה ספרות קלסית זו אין לומדים אותה אלא בעלי מקצוע; ובארצות חוץ אין בכלל בעלי מקצוע זה, ואין לומדי האנגלית רוצים להיות בעלי המקצוע. דאף עליפייכן רוצים הם ללמדה והרוצים הריהם המונים. אך ייפתח מכון ומיד יצבאו על דלתותיו מאות ואפילו אלפים, וביניהם אנשים כל הסוגים והמעמדות - נהגים, בנקאים, פקידים, מלצרים, עתונאים וקציני-צבא. אבל מה רוצים הם; לשם מה באים; לשם מה מבלים שעדת וימים על ספסלי התלמידים ? כלום ללמוד להיות אנגלים; כלום ליהנות מהספרות והתרבות האנגלית; כלום להיות מושפעים מדרכי-החיים האנגליים? לא ולא ! המחבר קובע מתוך נסיונו הרב ביון ובארצות הבלקנים שאינם מעונינים בכל אלה : להיפך, הם מעונינים בתרבותם שלהם, בדרכי-החיים שלהם. במלה אחת, רוצים הם להיות הם עצמם, לא אנגלים. וכך באים הם למכון הבריטי לא לשם לימוד התרבות או המוסדות או דרכי-החיים של אנגליה, אלא לשם קנית הלשון האנגלית ככלי למו"מ בין-לאומי.

והמחבר לא רק מודה בכך. הוא מדגיש, וחוזר ומדגיש, את העובדה. אך עובדה זו עצמה משמשת הזדמנות, או תביעה, למחשבות חדשות על כל הענין. לדעתו, יש להשתמש בעובדה זו כדי לנסות ליצור תרבות בין-לאומית ממש שתתבטא בלשון האנגלית, באופן שהאנגלית תתפוס בעולם החדש את המקום שתפסה הלטינית בימי-הבינים, והצרפתית במאה השמונה-עשרה.

כמובן, רעיון כזה ידרוש כח-דמיון מוגבר בלב המורים העתידים. כדי להיות מורה במכון אנגלי יצטרך אדם להיות לא אנגלי פשוט. יצטרך להיות מין בריה חדשה, אנגלי מובהק שאף-על-פי-כן למד להפוך עורו ולהדמות לאלה שאליהם הוא נשלח. אם לא יבין לרוחם, אם לא ייכנס לנפשם, מוטב שיישאר בביתו.

ובכן נדרשים מהמורה העתיד של המכון הבריטי שינוי יסודי בהשקפה ושינוי יסודי בהדגשה. יש להבדיל בין אנגלית בשביל האנגלים יושבי אנגליה ובין האנגלית בשביל בלתי-אנגלים היושבים בארצותיהם שלהם, וההבדל הוא בין דיאלקט לוקאלי המשמש כלי לתרבות לרקאלית ובין לשון בין-לאומית המשמשת. כלי לתרבות בין-לאומית. תרבות בין-לאומית זו הריהי דבר· חדש והיוצרים אותה צריכים להיות בעלי כח חידוש, והחידוש שהם מחדשים צריך לנבוע מהכרה חיה ומעמקת של תנאי המקום והזמן שבהם יימצאו, תנאים השונים מתנאי אנגליה עצמה. כאן הומניות חדשה, הומניות קוסמופוליטית; והומניות זו זקוקה לאנגלית ממין חדש, אנגלית שתהיה קוסומופוליטית אף היא. ומכאן נובעות שתי הדרישות המעשיות העיקריות של המחבר, והן חינוך ממין חדש בשביל המדריכים העתידים, ויצירת אנגלית, ושיטת-הוראה באנגלית, ממין חדש. לפרטי ההצעות לא כדאי לנו להכנס כי נוגעים הם לאנגלית בלבד. אך הדרישות עצמן חשובות לנו מאד שהרי חלות הן על חפצת כל תרבות שהיא, והתרבות העברית בכלל.

נתחיל מן הדבר הראשון.

יש להכיר בעובדה שלנסוע לחוץ-לארץ לשם תפקיד זה הריהו קרבן גדול לצעיר. נסיעה כזו פירושה גלות, גלות מדינית ותרבותית. יש לעשות תעמולה אפוא בין צעירי האוניברסיטה המוכשרים כדי שתוכר שליחות בחוץ-לארץ כתפקיד בחיים החשוב והמכובד לא פחות מן השרות האזרחי, הצבא, הרפואה, וכו'. אך כמו המקצועות ההם, ידרוש גם מקצוע זה הכשרה מיוחדת וממושכת. אי אפשר שיהא מקצוע בשביל תלמידים רגילים של השנים הראשונות אלא מקצוע בשביל טובי הגומרים. ואף כמקצוע אין להביט עליו כעל ענין טפל שאפשר לרכשו כלאחר יד או בלי למוד מיוחד. הענין גם חשוב וגם קשה, ויצריך יצירת מחלקות להשתלמות מיוחדות באוניברסיטאות הגדולות הקיימות, או אולי יצירת מכון מרכזי חדש בעיר הבירה. שם, במכון המרכזי או במחלקות המיוחדות, ילמדו צעירים נבחרים שכבר קבלו את התואר האוניברסיטאי הרגיל, לכל הפחות שתי שנים נוספות. את התואר יקבלו בעד הלמודים הקרובים ללבם, מי בספרות, מי בהיסטוריה, ומי במדעי-הטבע. אך לא יתקבלו ללמודי ההשתלמות האלה אלא אם כן הטציינו, יהא מקצועם מה שיהא; ונוסף על ההצטיינות בלמודים יצטרכו להיות גם בעלי אופי והתענינות מיוחדים. כאן שליחות ממש, והשליח צריך לייצג את כל הטוב והיפה שבאופי של אומתו ביחד עם הכשרון, ועם הכשרון גם הרצון, להבין אומות אחרות.

מה ילמדו בחורים אלה בשנות השתלמותם? בראש וראשונה את יסודות הלשון. וכאן קובע המחבר שלנו כמה דברים שהם פשוטים כל כך עד שרגילים לשכחם.

3