רדיו ירושלים

לקט

מאז ומעולם היה הצל מחריד ומזעזע את כוח המדמה באדם. אותה הויה אפלה הלובשת צורה דווקא במקומות של אורה ובשעות של אורה, אותה פיסת מסתורין אילמת המתלוה עם האדם בדרכיו וכולה עשויה, כביכול, רצינות מוקיונית - כמה וכמה מעשירת וסיפורי אגדה נתלו בה. מן המפורסמים שבהם הוא מעשה אגדה מתקופת הרומנטיקה ושמו "פטר שלומיאל" מאת אדלברט שאמיסו, שחי משנת 1781 עד 1838 , שאמיסו היה מצאצאי אצילים בצרפת, היגר לגרמני, ומשנת 1801 שימש קצין בצבא הפרוסי. הוא למד גרמנית נתחבר אל חוג של אנשי רוח והתחיל אומר שירה בשפת מולדתו החדשה. הרבה אכזבות נחל בחייו, וסופו שנסתלק מן הצבא והקדיש את כל זמנו לספרות ולבוטאניקה. בשנת 1813, היא השנה רבת המאורעות לאחר, מערכת נאפוליון ברוסיה, שנת המלחמה לשחרור לאומים, היה שאמיסו יושב באחוזה שקטה של אחד מידידיו וכתב את האגדה המהוללת שלו שניתרגמה מאז לכל לשונות אירופה.

מעשה באדם שמכר את צלו לשטן. בגנו של סיר תומאס ז'והן הוא מזדמן עם אחד פלאי היודע לשלות מכיסו בכוח הקסם את כל אשר יבוקש מידו, מקרן-חזות ועד אוהל מרבדים ורכב סוסים. הוא קונה מאת שלומיאל את צלו ונותן לו במחירו אות צקלון הפלאים השופע זהב לאין קץ. ואך הזהב אין בו מועיל. משהרגישו הבריות כי שלומיאל חסר את הצל מיד הם נרתעים ממנו ומתקלסים בו. אומלל ומנודה האיש, והוא הולך מדחי אל דחי. התגר הפלאי מסכים להחזיר לו את צלו אם ימכור לו תחת זה את נשמתו. שלומיאל זורק אחר גוו את צקלון הזהב ומושך ידו מן השטן; אין הוא זוכה לקבל חזרה את צלו, אד נשמתו שככה בקרבו. באקראי או שלא באקראי נזדמן לו זוג מנעלים של קפיצת הדרך, ובהם הוא יוצא לשוטט בעולם מקצה אל קצה.

דמותו של שלומיאל הנטול צל נכנסה מכבר לפנתיאון הטיפוסים הגדולים שביצירת העולם. שאמיסו עצמו העיד באגרותיו כי כתב לו האגדה הזו להנאתו שלו ולהנאת ילדיו של היציג ידידו; ואילו חוקרי הספרות אמרו לפצחה ולהוציאה מפשוטה ולמצא בה כוונות מכוונות שונת. אם כך או כך - אין תימה בדבד שדווקא שאמיסו העלה ביצירה את הדמות הזו. דווקא האיש שהוא גופו היה בבחינת נטול צל, שנפשו נקלעה כל ימיו בין שרשי מוצא וצמרתו שבנכר, שאמר על עצמו בכאב וביגון: ''שוב אין לי עוד מולדת או שמא עדיין אין לו מולדת". ואין תימה בדבר שהפאתוס של תנועת התחיה בישראל נזדווג אל פטר שלומיאל ומצא בו את הסמל הגדול לאומה היחידה בעולם שהיא נטולת קרקע, נטרלה טבעיות ארצית, זו הדומה לצל הנח בדרך הטבע לרגליו של כל אדם. עם ישראל כפטר שלומיאל נודד בעולם ואינו מוצא מנוח לכף רגליו. וכשם שפטר שלומיאל סובב הולך ברחבי עולם, כן יצא גם שאמיסו עצמו באניה למסע מסביב לעולם. וסופו של דבר - , שאמיסו מנוחה מצא לו ופטר שלומיאל תקנה לא מצא לו. כביכול טוה האיש במסכת הסמל הגדול, הביאו למקום שהביאו והפקירו. והיה קצה החוט של המטוה הזה מידלדל בחלל האויר למעלה ממאה שנים. והנה בא יהודה יערי, נטל את קצה החוט הזה, עמד וטוה לו המשך. הוא כתב את סיפורו : ''פטר שלומיאל מצא צל". הסמל הגדול של שאמיסו לא בא אל סיומו; הסמל - בעל-חי הוא המרטיט ומפרפר ומתגלגל בגלגולים של חיים. הגיעו ימים לעולם אשר הצל לא נחשב עוד למאומה, וכל איש רומס ברגלו את צל רעהו. ושלומיאל, זה האדם בלי צל, משוטט בגיא ההרגה שבימינו ומוצא שם צל בלא אדם. מתחבר עמו ועולה לארץ-ישראל.

החוש הפיוטי של יערי היה לו למגן: אף הוא לא בא למצוא תקנה שלימה לפטר שלומיאל. הוא רק זיכה אותו בגלגול החדש שבתקופתנו אנו. הוא קיפל בו במרוכז אפותיאוזה של מגילת ימינו, את כאבם ויסוריהם ועלבונם הגדול מנשוא. את התמוטה הגדולה שחלה באדם ובצלו גם יחד. תקנתו השלימה של פטר שלומיאל הריהי תקנת אנוש עלי אדמות; ועדיין היא שיר מזמור - לעתיד לבוא.

18