דרכו של אדם
(מעולם החסידות)
בתכניות בשבת החדשות של השעה העברית נפתח ביום השבת י''ג בחשבון (20 באוקטובר, 1945) המדור "לאדם המשכיל", שמוגש בשיתוף עם הוועדה להשכלת העם של האוניברסיטה העברית.
את המדור פתח הפרופ' מ. בובר בסדרת שיחות על "דרכו של אדם" (מעולם החסידות).
פרופ' בובר קרא וימשיך לקרוא בשבתות הקרובות שישה מסיפורי-החסידים, שנוגעים כולם לענין "דרכו של אדם" - סיפור בכל שבוע - ויבאר אותם במקצת. כאן אנו נותנים את השיחה הראשונה: "חשבון הנפש".
א. חשבון הנפש
בשעה שרבי שניאור זלמן, הרב מלאדי, נתפס למלכות בגלל מלשינות של אחד מגדולי המתנגדים וישב בפטרבורג בבית האסורים והיה מצפה לחקירה ודרישה, בא ראש הבולשת לחדר כלאו. הרב שהיה שקוע במחשבותיו לא הרגיש בו תחילה, אבל הדרת פניו והשלוה הנסוכה עליהם העידו מה טיבו של אסיר זה. השר נכנס עמו בשיחה ומענין לענין שאל אותו כמה שאלות שעלו על לבו למקרא ספורי התורה. לבסוף שאל: ''מה פירוש הדבר, שאלהים היודע הכל שואל לאדם: 'איכה?' - "האם מאמין אתה", אמר הרב, " שהתורה נצחית היא, וכל עת וכל דור וכל אדם רמוזים בה?" - "אני מאמין בזה" השיב. - "ובכן", אמר הצדיק, "הנה בכל עת קורא אלהים לכל אדם: ' איכה בעולמך? כך וכך שנים וימים ממה שנקצב לך עברו וחלפו, עד היכן הגעת בינתים בעולמך? ' כך לערך קורא אלהים: 'ארבעים ושש שנים חיית, היכן אתה עומד בדרכך?"
כששמע השר שהוא מזכיר את מספר שנותיו נתאזר, הניח את ידו על כתפו של הרב ואמר: "בן חיל!" אבל לבו היה מפרפר בקרבו.
מה מתרחש בספור זה?
בסקירה ראשונה הוא מזכיר לנו אותם ספורי התלמוד, שבהם שואל איש רומי או בן עם אחר לאחד מחכמינו על איזה פסוק, כדי לגלות סתירה מדומה בתורת ישראל, והוא מקבל תשובה, המוכיחה שאין סתירה, או שהיא מבטלת את הבקורת באורח אחר, ולכך מצרפת לפרקים כמין תוכחה אישית. אבל במהרה חשים אנו בהבדל חשוב בין ספורי התלמוד ובין ספור זה של החסידים, הבדל שאמנם נראה תחילה גדול יותר מכפי שהנהו באמת. היינו, התשובה ניתנת בשטח אחר מזה שנשאלה בו השאלה.
תכליתו של השר היא לגלות סתירה מדומה בעולם-אמונתנו, אף כי הוא, הנוצרי, מאמין במידה מסוימת בנצחיות תורתנו. אנו מודים כי אלהים יודע הכל, אבל המקרא שם בפיו שאלות כדרך ששואל איש שאינו יודע וחפץ לדעת. אלהים מחפש את אדם שנתחבא, הוא קורא לתוך הגן ושואל, היכן הוא נמצא; ובכן אינו יודע זאת, אפשר להתחבא מפניו, ובכן אינו העצם היודע את הכל. אולם במקום לבאר את הפסוק ולבטל את הסתירה המדומה, אינו משמש לרבי אלא נקודת מוצא; הוא משתמש בענינו, כדי להטיח בפני השר דברי תוכחה על חייו עד כאן, על העדר הרצינות, על הריקות וחוסר רגש האחריות שבנפשו. על השאלה הענינית, שאף אם נאמרה בכנות הרי ביסודה אינה שאלה אמתית אלא חבויה בה צורה של פולמוס, ניתנת תשובה אישית, או, יותר נכון, במקום תשובה באה תוכחה אישית. מאותם מענות התלמוד לא נשארה לכאורה אלא התוכחה שהיתה מצורפת להם לפרקים.
אבל יש להתבונן בספור ביתר דיוק. השר שואל על פסוק מתאור חטאו של אדם הראשון. מה שעונה הרבי אין משמעו אלא: "איכה?" לכאורה לא פרש לו את הפסוק כשלעצמו. אבל לאמתו של דבר מאירה התשובה גם את מצבו של אדם הראשון שאלהים שואל אותו וגם את מצבו של כל אדם בכל עת ובכל ובכל מקום. הרי על כרחו מרגיש השר, כשהוא שומע ומבין את שאלת הכתוב כערוכה אליו, - על כרחו מרגיש הוא, מה משמע כשאלהים שואל "איכה?" תהא השאלה ערוכה אל אדם הראשון או אל איזה אדם שהוא. כשאלהים שואל כך, אינו מבקש לדעת מפי האדם דבר שאינו יודע עדיין; הוא רוצה לפעול דבר בנפש האדם שאין לפעלו אלא על ידי שאלה כזו, אם רק תפגע בלב האדם, אם רק יתן לה האדם לפגוע בלבו.
אדם הראשון מתחבא, כדי שלא יצטרך ליתן דין וחשבון, כדי להתחמק מן האחריות על חייו. כך מתחבא כל אדם, כי כל אדם הוא אדם הראשון ושרוי הוא במצבו של אדם הראשון. כדי להתחמק מן האחריות על החיים שחיה, הוא עושה את חייו למנגנון של מחבוא. ועם שמתחבא כך האדם "מפני אלהים" וחוזר ומתחבא, הוא מסתבך יותר ויותר בסלוף. כן מתהוה מצב חדש, שמיום ליום, ממחבוא למחבוא נעשה מפוקפק יותר ויותר. מצב זה אפשר לציינו בדיוק: מעיני אלהים אין האדם יכול להתחמק, אבל עם שהוא מבקש להתחבא מהן, הוא מתחבא מפני עצמו. אכן, יש גם בקרבו משהו המחפש אותו, אבל הוא מקשה יותר ויותר על משהו זה למצוא אותו. לתוך מצב זה נופלת שאלת אלהים. כונתה לזעזע את האדם, כונתה לשבר את מנגנון-מחבואו, כונתה להראות לו, לאן נקלע, כונתה לעורר בנפשו את הרצון הגדול לצאת מן הסבך.
עיקר העיקרים הוא, אם האדם מתיצב פנים אל פנים למול השאלה. אמנם בקרב כל אחד "יפרפר" הלב", כשהשאלה חודרת לאזנו, כמו שקורה לשר בספורנו. אבל המנגנון מסייע לו גם להתגבר על תנועת לב זו. הרי הקול הקורא אינו בא בסערה המאימת על קיום האדם; הוא "קול דממה דקה", וקל להחרישו. כל עוד שמתרחש כך, אין חיי האדם נעשים לדרך. יהא אדם נוחל הצלחה ככל שינחל, יהא הוא מקבל הנאה ככל שיקבל, יהא הוא משיג כוח שלטון ככל שישיג ויהא מבצע גדולות ככל שיבצע: חייו נשארים ללא דרך, כל עוד שאינו מתיצב פנים אל פנים למול הקול הקורא. אדם הראשון מתיצב למול הקול, הוא מכיר את הסבך, הוא מודה שנתחבא ובזה מתחילה דרך האדם.
חשבון הנפש המכריע הוא התחלת הדרך בחיי האדם, מדי פעם בפעם התחלת הדרך האנושית. "כי יש גם חשבון נפש עקר, שאינו מוליך אלא לעינוי הנפש, ליאוש ולסבך עמוק עוד יותר.
כשרבי יצחק מאיר, הרבי מגור, היה דורש בתורה והגיע אל דברי יעקב לעבדו: כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמור: למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך?", אמר אל חסידיו: שימו אל לבכם, כמה דומות הן שאלותיו של עשו למאמר של עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". שימו אל לבכם, כי מי שמסתכל בשלושה דברים אלה צריך הוא הבחנה יתרה: שלא יהא עשו השואל בקרבו. כי גם עשו יש בידו לשאול את שלוש השאלות הללו ולהביא עצבות בלב האדם".
יש שאלה שטנית, שאלה למראית עין, המחקה כקוף את שאלת אלהים, את שאלת האמת. היא ניכרת בזה, שאינה נפסקת במלת "איכה?" אלא ממשיכה: "ממקום זה שנקלעת בו אין מוליכה עוד שום דרך". יש חשבון נפש מסולף, שאינו מעורר את האדם לחזור בתשובה ואינו מביא אותו אל הדרך, אלא הוא מתאר לפניו את החזרה בתשובה כנעדרת תקוה, ובזה הוא דוחף אותו אל המקום, שבו היא, התשובה, נראית כבלתי אפשרית לאותו אדם ואינו יכול עוד להוסיף לחיות אלא על ידי הגאוה השטנית, גאוות הסלוף. (סוף)
12
