רבי ודוב בער מראדושיץ בקש פעם מאת רבו, ה"חוזה" מלובלין, ואמר: "ילמדני רבנו דרך כללית בעבודת הבורא!" השיב הצדיק: "אין זה מן המדה לומר לבן-אדם באיזו דרך ילך. כי הנה יש דרך לעבוד את השם על ידי לימוד התורה, והני יש דרך לעבדו על ידי תפילה; והנה יש דרך לעבדו על ידי תענית, והנה יש דרך לעבדו על ידי אכילה ושתיה. כל אדם צריך ליתן את דעתו לאיזה דרך לבו מושכו, ואז עליו לבחור בה בכל כוחו.

בזה נאמר לנו קודם כל משהו על יחסנו למעשי עבודה אמיתית שנעשו לפני זמננו. עלינו להעריצם, עלינו ללמוד מהם, אבל אין עלינו לחקותם. הדברים הגדולים והקדושים שנעשו הם לנו למןפת, משום שמורים הם לנו בחוש, גדולה וקדושה מהי, אבל אינם בחינת דגם, שעלינו לצייר על פיו. יהא מה שיש בידנו לבצע פעוט ככל שיהיה, אם נמדוד אותו במדת מעשי האבות, - הרי ערכו בזה, שמבצעים אנו אותו מתוך מהותנו שלנו ובכוחנו שלנו.

אחד מחסידיו של המגיד מזלוטשוב שאל את רבו: "נאמר בספר תנא דבי אליהו: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב?' מה כוונת הדברים? היאך נוכל להרהיב בנפשנו שיש בידנו לעשות כמעשה האבות?" הרבי הסביר" " כשם שהאבות יסדו עבודה חדשה, כל אחד לפי סגולתו, האחד יסד את עבודת האהבה, השני את עבודת הגבורה, והשלישי את עבודת התפארת, כך חייבים אנו, כל אחד לפי תכונתו ולפי יכלתו, לחדש דבר לאור התורה והעבודה ולעשות בחינת תעשה ולא מן העשוי".

עם לידתו של כל אדם ואדם ניתן דבר חדש לתוך העולם, מה שלא היה עדיין, דבר ראשון ויחידי. "חיוב על כל איש ישראל", כתוב בספרי חסידים, "לידע ולחשוב שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ואיש כמוהו לא היה עדיין בעולם, כי אילו היה כבר כמוהו בזה בעולם לא היה הוא נצרך עוד להיות בעולם. כל איש ואיש הוא דבר חדש בעולם, וצריך לתקן את מדתו בזה העולם. שבודאי זה העיכוב לביאת משיחנו". דבר יחיד וחד-פעמי זה שבכל אדם הוא מה שמוטל על כל אחד לפתחו ולהפעילו, ולא לחזור על מה שהגשים כבר אדם אחר, ויהא זה הגדול ביותר. רבי שמחה בונם מפשיסחה אמר פעם בימי זקנותו, לאחר שנסתמא: "לא הייתי חפץ להתחלף עם אברהם אבינו. כי מה ירויח השם יתברך, אם יהיה אברהם אבינו כמו בונם הסומא ובונם הסומא יהיה כמו אברהם אבינו?" ועוד ביתר מרץ מובע אותו ענין בפי רבי זוסיא מהניפולי, שאמר זמן מה לפני פטירתו: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'למה לא היית משה רבנו?' אלא ישאלוני: 'למה לא היית זוסיא?'"

כאן לפנינו תורה המיוסדת על העובדה, שבני האדם בלתי שוים הם בטיבם, ובהתאם לכך אין בכוונתה לעשותם שוים. כל בני האדם יש להם כניסה לאלהים, אבל לכל אחד מהם כניסה אחרת. דוקא בשונותם של בני האדם, בשונות סגולותיהם ונטיותיהם טמון הסכוי הגדול של המין האנושי. הרי אלהים מקיף את הכל, ודבר זה מתיצג ברבוי לאינסוף של הדרכים המוליכות אליו ושכל אחת מהן פתוחה לבן-אדם אחד. כשבאו שנים מחסידיו של צדיק אחד זמן מה לאחר פטירתו אל החוזה מלובלין והיו תמהים על שנהג מנהגים שונים מאלה של רבם, קרא: "איזה אל היה זה שאין לו אלא דרך אחת לעבודתו!" אבל בזה, שכל אדם יכול לבוא לאלהים מנקודתו שלו, ממהותו שלו, יכול המין האנושי בבחינה זו לבוא אליו, כשהוא חותר בכל הדרכים.

ברם, מהו שדוקא אדם זה ולא אחר יכול וחייב לעשות, דבר זה לא יתגלה לו אלא מתוך עצמו. כאן כאמור אינו עלול אלא להטעות, כשאדם מתבונן להיכן הגיע אדם אחר ומשתדל ללכת בעקבותיו; כי בזה משתמט מידו אותו דבר, שהוא קרוי לעשותו והוא לבדו. הבעל-שם-טוב אמר: "כל אדם צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה של חברו, זו וזו לא תתקיים בידו. וזה שנאמר: 'הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, רצה לומר, שלא היו בבחינה זו אלא רק עשו כרבי שמעון בן יוחאי שראו אותו בבחינה זו, ולכן לא עלתה בידם". באיזו דרך יגיע בן-אדם לאלהיו, זאת לא יוכל להגיד לו שום דבר מלבד הכרת מהותו שלו, הכרת סגולתו ונטיתו המיוחדות לו

"בכל אחד", אומר רבי פנחס מקוריץ, יש דבר-מה יקר שאינו בשום אדם אחר". אבל מהו אותו "יקר" בבן-אדם זה, לא יוכל הוא למצוא אלא כשיתפוס באמת את רגשו העז ביותר, את חפצו המרכזי, אותו דבר שמניע את תוך תוכו.

אמנם במקרים רבים אין האדם יודע את רגשו העז ביותר אלא בדמותה של תאוותו המיוחדת, בדמות "יצר הרע" הבא לפתותו. כדרך הטבע קופץ החשק העצום ביותר של בן-אדם ראשית על הדברים המבטיחים לספק חשק זה, שהוא פוגשים. העיקר הוא להסב את הכוח של אותו רגש דוקא, של אותו מניע דוקא, מן המקרי אל הנחוץ ומן היחסי אל המוחלט. כך מוצא הוא את דרכו.

צדיק אחד לימד: "בחתימת ספר קהלת כתוב: 'סוף דבר הכל נשמע: את האלהים ירא!' בכל דבר שתגיע לסופו תשמע שם, בסופו, הוראה אחת זו, 'את האלהים ירא', והוראה אחת זו, היא 'הכל'. אין לך דבר בעולם שאינו מראה לך דרך אל יראת אלהים ועבודתו. הכל צו הנהו". אבל אין תפקידנו בעולם, שהושמנו בו, לפנות עורף לעצמים המזדמנים לפנינו והמושכים את לבנו, אלא דוקא על-ידי קידוש התחברותנו עמהם עלינו לבוא במגע עם מה שמתגלה בהם כיופי, כנעימות, כהנאה. החסידות מלמדת, שהשמחה, אשר אנו שמחים בעולם, עשויה היא להוליכנו לשמחה באלהים, אם רק נקדש אותה בכל מהותנו.

בספור שקראתי באזניכם נמצאת לכאורה כעין סתירה לכך, היינו שבין הדרכים הנזכרות לשם דוגמה נזכרת גם דרך התענית בצד דרך האכילה. אבל אם נעיין בדבר זה בתוך כלל תורת החסידות, נראה שההתרחקות מן הטבע, ההתנזרות מן החיים הטבעיים תוכל אמנם לפרקים לשמש התחלה הכרחית של דרך בן-אדם זה, ואף גם לשמש התבדלות שהיא הכרחית לו פעם בפעם על פרשת דרכי ההויה, אבל לא תוכל לשמש כל הדרך כולה. כמה אנשים מוכרחים להתחיל בתענית ולחזור ולהתחיל בה מחדש, כי לפי טיבם המיוחד להם הרי רק על ידי סגוף יכולים הם להגיע לשחרור משעבודם לעולם, לתפיסת עצמם העמוקה ומכאן לקישור אל המוחלט. אבל לעולם אסור לסגוף לתבוע את השלטון בחיי האדם. אל יתרחק האדם מן הטבע אלא על מנת לשוב אליו כמחודש ולמצוא על-ידי המגע המקודש עםו את הדרך אל האלהים.

הפסוק הנאמר על אברהם שמשמש את המלאכים "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו", פירשו רבי זוסיא, שהאדם עומד למעלה מן המלאכים, מפני שהוא יודע את הכוונת האכילה שאינה ידועה להם, הכוונה המקדשת את האכילה. אברהם המשיך על המלאכים, שלא ידעו אכילה, את הכוונה אשר בה נהג להקדיש את האכילה לאלהים. כל מעשה טבעי, אם מקודש הוא, הריהו מוליך לאלהים, והטבע זקוק לאדם כדי שיעשה לו מה שאין בידי שום מלאך לעשות לו: לקדשו.
(סוף)

שודר ביום שבת, 27 באוקטובר, 1945
16:15 PM
סדרת תכניות המוגשות תוך שיתוף עם הועדה להשכלת העם של האוניברסיטה העברית. א. דרכו של אדם (מעולם החסידות) מאת פרופ' מרטין בובר. שיחה שניה: הדרך המיוחדת. (מעל גבי תקליטי שרות השידור).

13