אחד מחסידי "הוזה" מלובלין צם משבת לשבת. בערב שבת אחר חצות היום תקף עליו צמאון גדול עד שחישב למות. והנה ראה לפניו באר, ניגש וביקש לשתות. אבל מיד נתן אל לבו: וכי בשביל שעה קלה, שיש לי עוד לחכות, אקפח את כל המפעל של השבוע? כבש את יצרו, לא שתה והלך לו. אותה שעה נתמלא גאוה שעמד בנסיון הקשה. כשהכיר בדבר אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה ובלבד שלא אלכד ברשת הגאוה, חזר וניגש אל הבאר. כשעמד לשאוב מן המים, הרגיש שנסתלק צמאונו. עם שקיעת החמה בא אל בית רבו. אך עמד על המפתן קרא אליו החוזה: "מלאכת טלאי!".

בימי נעורי, כששמעתי ספור זה בפעם הראשונה, חשתי כמין פגיעה, כמה קשיות בהנהגתו של רב כלפי תלמידו השוקד במרץ על תקון נשמתו. תלמיד זה מתאמץ בכל כוחו לבצע מפעל חמור של סגוף; הוא מרגיש את עצמו כמפותה להפסיקו ומתגבר על הפתוי, אחר כך הוא מרגיש את עצמו כמפותה להתגאות בהתגברות זו, והוא מתגבר גם על פתוי זה; ובסופו של דבר אין בידו אלא מעשה גינוי של רבו. אמנם המעצור הפנימי הראשון נבע משליטת הגוף על הנפש, שליטה שהיה חיוב לסלקה, אבל המעצור השני נבע מן הנמוק הנעלה ביותר, היינו: מוטב להכשל מאשר ליפול בחטא הגאוה בשל ההצלחה! היאך אפשר לנזוף בבן-אדם על מאבק פנימי כזה! כלום אין דורשים כאן מאדם יותר מדי?

בזמן מאוחר הרבה (אבל עם זה כבר לפני חצי יובל שנים) היינו כשאני בעצמי ספרתי ספור זה בכתב לפי המסורת, עמדתי על כך, שכאן לא מדובר כלל על דרישה מבן-אדם. הרי הצדיק מלובלין לא היה כידוע ממחבבי הסגוף, ומה שהחסיד החליט לעשות לא החליט ודאי כדי לגרום לו קורת רוח, אלא משום שקוה להגיע על ידי כך למדרגה גבוהה יותר של הנשמה; והרי שמע מפי החוזה, שבשלב ראשון של ההתפתחות האישית ואחרי כן בשעות משבר עלולה התענית לסייע לכך. ומה שאומר לו עתה הצדיק, לאחר שהתבונן בהבנה אמתית במהלך ההעפלה, משמעו ללא ספק: "באורח זה אין מגיעים למדרגה גבוהה יותר". הוא הזהיר את החסיד מפני דבר המעכב אותו בהכרח מלהשיג את תכליתו. ודבר מעקב זה מהו, מתברר לנו כל צרכו. הרבי מוכיח את תלמידו על שהוא חודר ונסוג, חודר שוב ושוב נסוג; התנועה לכאן ולכאן, האופי הזגזגי של העשיה הוא הצד המפוקפק. מה שערוך כנגד "מלאכת הטלאי", היא מלאכת מקשה אחת. וכיצד עושים מלאכת מקשה אחת? אין עושים אותה אלא בנפש מאוחדת.

אולם שוב קופצת עלינו השאלה, האם אין מתנהגים כאן בבן-אדם בקשיות יתרה. הרי כך קבוע הוא בעולמנו, שאחד יש לו - נוכל לומר: "מן הטבע", נוכל לומר: "מחסד עליון" - נפש אחידה, נפש בת מקשה אחת, ולפי זה הוא עושה מעשים אחידים, מעשים בני מקשה אחת, מפני שנפשו שהיא בעלת תכונה זו מעוררת אותו ומכשירה אותו לעשותם; ואילו השני יש לו נפש רבת פנים, מסובכת, מלאה סתירות, ומזה מופעת עשיתו כדרך הטבע: מעצוריה והפרעותיה באות ממעצוריה והפרעותיה של הנפש, חרדתה של זו נטבעת בחרדת העשיה. והנה מה יש בידו של אדם בעל תכונה זו מלבד להתאמץ כדי להתגבר על הפתויים הבאים עליו מדי פעם בפעם בדרך אל המטרה? מה יש בידו מלבד לאסוף מדי פעם בפעם, תוך כדי עשיה, את נפשו המטולטלת לכאן ולכאן, וכשהיא נאספת, לכוון אותה מדי פעם בפעם אל המטרה, ונוסף לכך להיות מוכן אפילו להקריב את המטרה כדי להציל את הנשמה, כמו שעושה החסיד בספורנו כשהגאוה תוקפת עליו?

אם מתוך שאלות אלה נחזור ונבדוק את ספורנו, נראה, איזו תורה צפונה בבקורת החוזה. היא התורה, שיש ביכלתו של אדם לאחד את נפשו. האדם בעל הנפש רבת הפנים, המסובכת, מלאת הסתירות אינו מופקר בידי נפשו: תוך תוכה של נפש זו, העוז האלהי שבעומקה יכול להשפיע עחיה, לשנותה, לקשור זה בזה את הכוחות המנוגדים, להתיך יחד ולמזג את היסודות הבורחים זה מזה; הוא יכול לאחד את הנפש. איחוד כזה צריך להתבצע, לפני שניגש אדם למפעל יוןצא מגדר הרגיל. רק בנפש מאוחדת יוכל לעשות את מעשהו באורח כזה, שלא יהא מלאכת טלאי, אלא מלאכת מקשה אחת. ובכן זהו מה שהחוזה מוכיח עליו את תלמידו: שהעפיל את העפלתו בנפש בלתי מאוחדת; הרי תוך כדי עשיה אין האיחוד מצליח. אבל אין גם לדמות, שהסגוף יכול להביא לידי איחוד; הוא יכול לטהר, יכול לרכז, יכול לכוון, אבל אינו יכול לגרום לכך, שהתוצאה מזה תשתמר עד להשגת המטרה, - אינו יכול לגונן על הנפש מפני סתירתה שלה.

אמנם עלינו לזכור דבר אחד: ששום איחוד אינו איחוד מוחלט. כשם שגם הנפש האחידה ביותר מילדתה באים עליה לפרקים קשיים פנימיים, כן גם הנפש הנאבקת ביתר עוז על האחדות אין בידה להשיגה בשלמות. אבל כל מעשה, שאני עושהו מתוך נפש מאוחדת, חוזר ומשפיע על נפשי, משפיע בכוון לאיחוד חדש וגבוה יותר, כל אחד מן המעשים האלה מוליך אותי, אם גם סחור סחור, אל אחדות מתמדת יותר מן הקודמת לה. כך מגיעים לבסוף אל מצב, שבו רשאי האדם לעזוב את עצמו לנפשו, מפני שמידת-אחדותה גדולה עתה כל כך, שמתגברת היא על הסתירה כמעשה משחק. צריך אמנם להיות שקוד גם אז, אבל זוהי שקידות מתונה.

באחד מימי חנוכה בא רבי נחום, בנו של הרבי מרוזין, לפתע פתאום לבית המדרש ומצא חסידים יושבים ומשחקים במשחק המלכה ("דמקה") , כפי שהיה נהוג בימי החג הזה. כשראו את הצדיק נכנס נבוכו ועמדו מלשחק. אבל הוא הניע ראשו בחבה ושאל: "האם יודעים אתם יפה את כללי משחק המלכה?" וכיון שמפני היראה לא יכלו לפצות פה, השיב הוא עצמו: "הבה ואגיד לכם את כללי משחק המלכה. ראשית, אסור ללכת שתי הליכות בבת אחת. שנית, מותר ללכת קדימה ולא אחורנית. שלישית, משמגיעים למעלה כבר מותר ללכת לכל מקום שרוצים".

אולם יטעו טעות גמורה בהבנת המכוון במושג "איחוד הנפש", אם יראו במה שמכונה כאן "נפש" דבר אחר מן האדם כולו, כלומר גוף ורוח גם יחד. הנפש אינה מאוחדת באמת, אם אין מאוחדים כל הכוחות הגופניים, כל אברי הגוף. הבעל-שם-טוב פירש את הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" ואמר, שהמעשה שאנו עושים יש לעשותו בכל האברים. רצונו לומר, שכל מהותו הגופנית כולה של האדם תהא משותפת במעשה ושום חלק ממנו לא ישאר מבחוץ. האדם, הנעשה כך אחדות מגוף ורוח., מלאכתו היא מלאכת מקשה אחת. (סוף)

13