אחדים מגדולי ישראל התארחו פעם אצל רבי יצחק מוורקי. האורחים דברו על ערכו של משרת ישר בשביל הנהגת הבית: אם טוב הוא הכל פונה לטובה, כמו שמצאאנו אצל יוסף, שהכל הצליח בידו, רבי יצחק חלק על כך. "גם אני סבור הייתי כן לפנים", אמר, "אבל אחר כך הראה לי מורי ורבי, שהכל תלוי בבעל הבית. בצעירותי הציקה אשתי מאוד לי ולמשרתים, ואף כי אניכשלעצמי נטיתי לסבול בדומיה, חמלתי על המשרתים. על כן נסעתי אל רבי, ר' דוד מלילוב, ושאלתי אם עלי להתיצב לנגד אשתי. רבי ענה לי: "למה תדבר אלי, דבר אל עצמך!" הפכתי בדבר שעה קלה עד שעמדתי על כוונתו; ואמנם עמדתי על הכוונתו מתוך שנזכרתי במאמר הבעל שם טוב הקדוש: "יש מחשבה דבור ומעשה. מחשבה כנגד אשתו של אדם, דבור כנגד בניו ומעשה כנגד משרתיו. וכאשר אדם זוכה לתקן אלה שלש הבחינות, יתהפך הכל לטובה". מיד הבנתי מה כוונת רבי: שהכל תלוי בי בעצמי".

ספור זה נוגע באחת הבעיות העמוקות והחמורות ביותד של חיינו : במקור האמתי של הסכסוך בין בני אדם.

נוהגים להסביר אח תופעות הסכסוך מתוך הנמוקים, הידועים לבאים בריב כגורם לו, ומתוך המצבים שביסודם של נמוקים אלה והתהליכים, שבהם מעורבים שני הצדדים, או נוקטים בדרך הנתוח ומבקשים לחקור אח התסביכים הבלתי-מודעים, שיחסם של הנמוקים הללו אליהם כיחס סימנים של מחלה לנגעים האורגניים עצמם. התורה החסידית גם היא מורה מן הפרובלימטיקה של החיים החיצוניים אל זו של הפנימיים. אבל היא נבדלת מאותה השקפה בשתי נקודות עיקריות, אחת עקרונית ואחת מעשית, וזאת השניה חשוכה עוד יותר מן הראשונה.

ההבדל העקרוני הוא, שהתורה החסידית אין מגמתה בדיקת סיבוכי נפש בודדים, אלא היא מתכוונת לכל האדם כולו. אבל בזה לא מובע כלל הבדל כמותי. אלא מדובר כאך בהכרה, שחישוף יסודות חלקיים ותהליכים חלקיים מתוך הכלל מעכב את חפיסת הכללות, .ושרק תפיסת הכללות בבחינת כללות תוכל להוליך אל תמורה אמתית, אל רפוי אמתי, ראשית של היחיד ושנית של היחס בינו לבין זולתו. אין זה במשמע, שלא יהא עלינו להתבונן בכל תופעות הנפש; אבל איך לשים שום אחת מהך כמרכז ההתבוננות באורח כזה, כאילו אפשר לגזור ממנה את כל השאר ; אלא יש לטפל בכל הנקודות, ולא בכל אחת לחוד, אלא דוקא בקישורן החיוני זו עם זו.

וההבדל המעשי הוא, שכאן אין האדם משמש אוביקט של בדיקה, אלא הוא נקרא ל"תקן את עצמו". מן הצורך הוא, שראשית יכיר האדם, כי מצבי-הסכסוך בינו לבין זולתו אינם אלא פרי מצבי-הסכסוך בנפשו שלו ; ואחרי כך יבקש להתגבר על סכסוכו הפנימי, כדי שיצא עתה כאדם נהפך, כבעל שלום פנימי, אל חבריו ויכנס עמהם ביחסים חדשים, נהפכים.

אמנם, משתדל האדם כדרך הטבע להתחמק ממפנה זה, הפוגע ביחסו הרגיל לעולם, הוא משתדל להתחמק ממנו על ידי זה, שבתשובה לקול הקרוא אליו או לנשמת עצמו, אם היא הקוראת, הוא מורה על העובדה, שבכל סכסוך משתתפים שנים : אם דורשים ממנו, שיחדור מסכסוך זה אל סכסוכו הפנימי, הרי יש לדרוש אותו דבר גם מיריבו. אבל דוקא באורח-ראייה זה, שבו רואה היחיד את עצמו נאינדיבידואום בלבד, אשו אינדיבידואים אחרים עומדים לנגדו, ולא כאישיות אמתית, שהשתנותה מסייעת להשתנות העולם, - דוקא באורח-ראייה זה צפונה הטעות היסודית, שהתורה החסידית מתנגדת לה. אין עיקר אלא להתחיל בי בעצמי, וברגע זה אין עלי להשגיח בשום דבר בעולם זולת התחלה זו. כל עמדה אחרת מסיחה את דעתי מהתחלתי, מחלישה את יזמתי, מבטלת את כל המעשה הנועז והכביר. הנקודה הארכימדית, שממנה יכול אני במקומי להניע את העולם, היא השתנות עצמי; ואם שם אני כמקומה שתי נקודות ארכימדיות ככיכול, זו בנפשי וזו שבנפש יריבי, הרי נעלמת ממני מיד האחת שנגלתה לפני.

רבי בונם מפשיסחה לימד: "חכמינו אמרו : 'בקש שלום במקומך'. אין לבקש את השלום בשום מקום אלא בקרב עצמך כל זמן שלא מצאת אותו כאן. כתוב בתהלים : 'איו שלום בעצמי מפכי חטאתי'. רק אם האדם מוצא את השלום בקרב עצמו יוכל לבקשו בכל העולם כולו.

אולם ספורנו אינו מסתפק בהוראה כללית על מקורם האמתי של הסכסוכים החיצוניים, על הסכסוך הפנימי. במאמר הבעל-שם-טוב המונא בו נאמר גם בדיוק, מהו הסכסוך הפנימי המכריע. הוא הסכסוך בין שלושה יסודות במהותו ונהויתו של האדם : יסוד המחשבה, יסוד הדבור ויסוד המעשה. מקורו של כל סכסוך ביני לבין זולתי הוא, שאיני אומר םה שאני חושב ושאיני עושה מה שאני אומר. כי על-ידי כך מתבלבל ומתעכר ומסתמם מדי פעם בפעם המצב שכיני לבין חברי, ואני בהתפוררותי הפנימית איני מסוגל עוד כלל להשתלט עליו, אלא בנגוד לכל אשליות נעשיתי לעבדו נטול הרצון. בסתירה שבנו, בשקר שלנו מכלכלים אנו את מצבי-הסכסוך ומוסרים בידם שליטה עלינו, עד שהם משעבדים אותנו. מכאן אין מוצא מלבד ההכרה בת המפנה שהכל תלוי בי והרצון בן המפנה לתקן את עצמי.

ברם, כדי שיוכל האדם לעשות דבר גדול זה, מן ההכרח הוא שיצא תחילה מכל הבלי חייו ויבוא אל עצמותו, שימצא את עצמו, לא את האני סתם של האינדיבידואום האגוצנטרי, אלא את עצמותה העמוקה של האישיותהחיה עם העולם. וגם את הדבר הזה מונע כל ההרגל שלנו.

אסיים הפעם בבדיחה ישנה, שנתחדשה בפי צדיק אחד. רבי חנוך מאלכסנדר סיפר : .פעם היה טיפש אחד, שמרוב טיפשותו היה מכונה בפי הבריות בשם גולם. כשהיה קם בבוקר ממטתו היה מחפש זמן רב את בגדיו ולא יכול למצוא, עד שלעתים קרובות היה חושש נערב להתפשט. בערב אחר מצא עצה טובה. נטל נייר ועפרון ורשם בשעה שהתפשט, היכן הוא מניח כל אחד מבגדיו. בבוקר נטל את הגליון וקרא : 'הכובע' - הנה הוא פה, שם אותו על ראשו, 'המכנסים' - הנה פה הם מונחים, לבש אותם, וכן לשאר הבגדים, עז שהיה לבוש כולו. לבסוף קרא : 'והיכן אני?' חיפש וחיפש, ולא יכול למצוא.

כך יקרה גם אותנו", אמר הרבי.
(סוף)

5