כשהשיא רבי חיים מצאנז לבנו את בתו של רבי אליעזר מדז'קוב נכנס למחרת יום החתונה אל אבי הכלה ואמר: " מחותני, הנה באת עמי בקרבת משפחה , ורשאי אני לומר לך מה שמציק ללבי. ראה, שערות ראשי וזקני הלבינו, ועדיין לא עשיתי תשובה!" "הוי, מחותני", השיב לו רבי אליעזר, "אין אתה נותן דעתך אלא על עצמך. שכח את עצמך ותן דעתך על העולם!".

מה שנאמר כאן סותר לכאורה כל מה שמסרתי לכם מתורת החסידות בשדורי הקודמים. שמענו שעל כל אחד לחשב חשבון נפשו, לבחור בדרכו המיוחדת, להביא את מהותו לידי אחדות, להתחיל בו בעצמו; והנה עתה נאמר לנו, שעלינו לשכוח את עצמנו. אבל צריך להקשיב יפה, ואז לא זה בלבד שתתגלה התאמה בין הדבר ובין הדברים הללו, אלא גם משתבץ במקומו לתוך הכלל כאבר נחוץ, כשלב נחוץ. איו צורך אלא אלא לשאול את השאלה האחת: "לשם מה?" לשם מה עלי לחשב חשבון נפשי, לשם מה עלי לבחור בדרכי המיוחדת, לשם מה עלי להביא את מהותי לידי אחדות? התשובה היא: לא לשמי. לפיכך גם נאמר בפעם הקודמת: להתחיל בו בעצמו. אבל לא לגמור בו בעצמו; לעשות את עצמו נקודת מוצא ולא נקודת מטרה; לתפוס את עצמו, אבל לא להתעסק בעצמו.

בספורנו רואים אנו צדיק, איש חכם, ירא שמים וגומל חסד, רואים אנו אותו כשבימי זקנותו הוא מיסר את עצמו במעמד מחותנו על שלא עשה עדיין את התשובה האמתית. ברי הוא, שמאחורי מענהו של המחותן צפונה הדעה, כי הצדיק מפריז בהרבה על עבירותיו והוא מקטין בהרבה את התשובה שעשה עד כה. אבל מה שנאמר מרחיק לכת מזה. אמור בזה דבר כללי לחלוטין: "אל לך לצער את נפשך ללא הרף במה שקלקלת, אלא עליך להפנות את כוח הנשמה, שאתה משתמש בו לתוכחות עצמך כאלה, עליך להפנותו לפעולה בעולם, שלשמה נוצרת. לא בעצמך עליך להתעסק, אלא בעולם".

צריך ראשית להבין כהוגן מה שנאמר כאן ביחס לעשית תשובה. התשובה עומדת כידוע במרכז השקפת היהדות על דרכו של אדם. מאמינים אנו, שיש בידה לחדש את האדם מבפנים ולהמיר את מקומו בעולם האלהים, עד שבעל התשובה מורם על הצדיק השלם, שלא הכיר את תהום העבירה. אבל תשובה משמעה אצלנו דבר גדול בהרבה מחרטא והסתגפות; משמעה שהאדם, שנתעה במבוך האנוכיות, בכל מקום ששם את עצמו למטרה לעצמו, מוצא את דרכו לאלהים על ידי מפנה של כל מהותו; ופירושו של דבר: שמוצא את הדרך לקיים את התפקיד המיוחד, שלשמו יצר אלהים אותו, את האדם המיוחד הזה. חרטה אינה יכולה להיות אלא דחיפה למפנה פעיל זה; ואילו מי שמצער את עצמו בזה, שמעשי תשובתו אינם בעלי תכונה מספקת, הוא מפקיע מן המפנה את הכוח הטוב ביותר. בדברים נועזים ועזים הזהיר הרבי מגור ביום הכפורים מפני התיסרות יתרה. "מי שמרבה להרהר", אמר, "ברע שעשה, אינו פוסק מלחשוב על הכעור, ומה שאדם חושב בו הוא שרוי, בכל נפשו הוא שרוי במה שהוא חושב - נמצא שהוא שרוי בכעור! הלא ודאי לא יוכל לחזור בתשובה, מפני שרוחו נעשה מגושם ולבו מטומטם, ואף עצבות עלולה לבוא עליו. ממה נפשך? דחף את הבוץ לכאן, דחף את הבוז לכאן, מכל מקום לא יהא אלא בוץ. אם חטאת, אם לא חטאת, מה ריוח יש מזה בשמים? בו בזמן שאני מחטט בכך אוכל להיות נוקב מרגליות להנאות את השמים. על כן נאמר: 'סור מרע ועשה טוב' - פנה עורף לרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. פעלת עוול? פעל צדק כנגדו."

אולם הלקח היוצא מספורנו מרחיק לכת מזה. מי שמענה את עצמו ללא הרף בזה שלא עשה תשובה מספקת, עיקר לו תשועת נשמתו, ובכן גורלו האישי בנצח. כשהחסידות שוללת מטרה זו, אינה אלא מסיקה מסקנה מתורת היהדות בכלל. הרי זוהי אחת הנקודות הראשיות, שבהן נפרדה הנצרות מן יהדות: ששמה לכל אדם את תשועת נשמתו למטרה העליונה. לנו כל נשמת אדם כליי שרת היא בתוך בריאת אלהים, שעליה ליעשות על ידי פעולת האדם למלכות אלהים; ובכן לשום נשמה אין מטרה נקבעת בה בעצמה, בתשועתה שלה. אמנם על כל אחת להכיר את עצמה, לזכך את עצמה, לתקן את עצמה, אבל לא למען עצמה: לא למען אשרה בעולם הזה ולא למען אשרה בעולם הבא, אלא למען המפעל שעליה לבצעו בעולם האלהים. עלינו לשכוח את עצמנו וליתן דעתנו על העולם.

ההתכוונות לתשועת נשמת עצמו היא הצורה הנעלה ביותר של ההתכוונות לעצמו. זהו מה שהחסידות שוללת בכל תוקף, וביותר לגבי האדם שמצא ופיתח את עצמותו. רבי בונם לימד: "כתוב: 'ויקח קורח'. מה לקח? רצה לקחת את עצמו - לכן נפסל כל מה שעשה". לפיכך העמיד רבי בונם לנגד קורח הנצחי את משה הנצחי, את הענו, את האדם שבכל מעשיו אינו מתכוון לעצמו. "בכל דור ודור", אמר, "חוזרות נשמת משה ונשמת קורח. וכשתכנע פעם נשמת קורח מרצונה לנשמת משה, תבוא גאולתה". כך רואה רבי בונם כביכול את תולדות המין האנושי בדרכו אל הגאולה כתהליך בין שני סוגי אנוש, בין הגאה, המתכוון לעצמו, ויהא זה בצורה הנעלה ביותר, ובין הענו, המתכוון לעולם. רק כשתכנע הגאוה לענוה, תגאל; ורק לכשתגאל יוכל העולם להגאל.

אחרי פטירתו של רבי בונם אמר אחד מתלמידיו, אותו רבי יצחק מאיר מגור, שהבאתי קטע מדבריו ביום הכפורים: "בידו של רבי בונם ניתנו המפתחות של כל הרקיעים. ולמה לו? האיש שאינו מתכוון לעצמו, נותנים לו את כל המפתחות".

והגדול מבין תלמידיו של רבי בונם, הדמות הטראגית בעצם בין כל הצדיקים, רבי מנחם מנדל מקוצק, אמר פעם בתוך קהל ועדה: " כלום מה אני מבקש מכם! איני מבקש אלא שלושה דברים: אל תהיו פוזלים מתוך עצמכם, אל תהיו פוזלים לתוך זולתכם, ואל תהיו מתכוונים לעצמכם". פירושו של דבר: ראשית, על כל אחד ואחד לשמור ולקדש את נשמתו בטיבה שלה ובמקומות שלה, ולא להתקנא בטיב זר ובמקום זר; שנית, על כל אחד ואחד לכבד את סוד נשמת חברו ולא לחדור לתוכו בסקרנות חצופה ולהשתמש בוף ושלישית, על כל אחד ואחד להזהר, הן בחייו עם עצמו והן בחייו עם העולם, מלהתכוון לו לעצמו.
(סוף)

12