לבחורים שבאו בפעם הראשונה לרבי בונם היה הרבי מספר את הסיפור על עייזיק בן ר' יעקיל מקראקא. אחרי שנים רבות של חיי דחקות ומצוקה, שלא ערערו את בטחונו בהשם יתברך, ציוו עליו בחלום ללכת לעיר פראג ולחפש שם אוצר תחת הגשר המוליך לארמון המלך. כשחזר החלום בפעם השלישית, שם ר' אייזיק את פעמיו לדרך והלך לפראג. אבל ליד הגשר עמד משמר יומם ולילה, ולא הרהיב בנפשו לחפור שם. אף על פי כן היה הולך בכל בוקר אל הגשר והיה מהלך מסביב לו עד הערב. לאחרונה שאל אותו ראש המשמר, שהבחין במעשהו, אם מחפש הוא דבר-מה או הוא מחכה למישהו. ר, אייזיק סיפר לו את החלום, שהביאו לכאן מארץ רחוקה. ראש המשר צחק: "אם כן הלכת ברגל דרך רחוקה בגלל חלום? כן, זה חלקו של המאמין בדברי חלומות! אילו האמנתי בחלום היה עלי לשים פעמי לדרך, כשציוו עלי פעם בחלום ללכת לעיר קראקא ולבוא אל ביתו של יהודי אחד, אייזיק בן יעקיל שמו, ולחפור שם את האוצר הטמון תחת התנור. אייזיק בן יעקיל! הריני יכול לצייר בלבי, שבעיר שמחצית היהודים שמם אייזיק ומחציתם שמם יעקיל, היה עלי להרוס את כל בתי העיר!" ושוב צחק. ר' אייזיק השתחוה לפניו והלך לביתו, חפ את האוצר שמתחת לתנור ובנה בית כנסת המכונה בית הכנסת של רבי אייזיק ברבי יעקיל.

"תן דעתך לספור זה", היה רבי בונם מוסיף, "ותפוס את כוונתו: יש דבר שלא תוכל למצוא בשום מקום, גם לא אצל הצדיק, ואף על פי כן יש מקום ששם תמצאנו".

גם זוהי מעשיה עתיקת היומין, הידועה לנו מספרויות עממיות שונות, אבל סופרה כאן מחדש מפי צדיק. היא לא נשתלה בעולמנו בבחינה חיצונית, אלא הוצקה מחדש על ידי הניגון החסידי שבו סופרה. וגם זה אינו עדיין הדבר המכריע. הדבר המכריע הוא, שנעשתה שקופה כביכול, ואמת חסידית זורחת מתוכה. לא תלו בה "מוסר השכל", אלא החכם שספרה מחדש גילה את כוונתה האמתית.

יש דבר, שאין למצאו אלא במקום אחד בעולם. הוא אוצר גדול; אפשר לקראו בשם מילוא ההויה. והמקום שבו אוכל למצאו הוא המקום בסמוך לי.

רוב הבריות אינם מגיעים אלא ברגעים נדירים לידי תודעה מלאה של העובדה, שלא טעמו במילוא ההויה, שחייהם אינם משתתפים בהויה האמתית שנתמלאה, שחיים הם את חייהם כשהם עוברים כביכול על פני ההויה האמתית ואינם נוגעים בה. למרות כך מרגישים אנו תמיד בחסרוננו זה במדת מה, מתיגעים אנו למצוא באיזה מקום מה שחסר לנו. באיזה מקום, באיזה תחום של העולם או של הרוח, חוץ מבסמוך לנו, חוץ מן המקום שהושמנו בו - ודוקא כאן ורק כאן יש למצוא את האוצר. הסביבה, שאני חש בה כבסביבתי העבעית, המצב שנתיחד לי יחוד גורלי, מה שמזדמן לי מדי יום ביומו, מה שתובע אותי מדי יום ביומו, כאן תפקידי העיקרי וכאן מילוא ההויה הפתוח לפני.

האמורא שמואל אמר שנהירין לו שבילי הרקיע כשבילי עירו נהרדעא. החסידות הפכה את המאמר: גדול יותר הוא, כשנהירין לאדם שבילי עירו כשבילי הרקיע. עלינו להזריח את החיים האלהים הטמירים.

ולו היה בידנו שלטון על קצוי תבל, לא היינו משיגים את מדת ההויה המלאה, שיכול לתתה לנו היחס השליו והמסור לקרבה החיה. ולו ידענו את רזי העולמות העליונים, לא היה לנו אותו חלק ממשי בהויה האמתית, כשעושים אנו בחיים היומיומיים מעשה המוטל עלינו בכוונה קדושה. תחת הכיריים שבביתנו טמון אוצרנו.

הבעל-שם-טוב מלמד, ששום פגישה עם איזה עצם שהוא אינה נטולת משמעות נסתרת. בני האדם, שאנו חיים עמהם או פוגשים אותם מדי פעם בפעם, הבהמות העוזרות לנו במשקנו, האדמה שאנו מעבדים אותה, החמרים שאנו מעצבים אותם, הכלים שאנו משתמשים בהם, בכל זה צפויה עצמות נפשית הזקוקה לנו כדי שתגיע לדמותה הטהורה, לשלמותה. אם מזניחים אנו עצמות זו השלוחה על דרכנו, אם אין אנו מופנים אלא לתכליותינו של השעה בלי לפתח יחס אמתי לעצמם, שעלינו להשתתף בחייהם כשם שעליהם להשתתף בחיינו, מחמיצים אנו את ההויה האמתית, המלאה. לפי דעתי המוצקת תורה זו אמת היא בגרעינה. התרבות העליונה של הנשמה נשארת בעצם חרבה ועקרה, אם אין נותנים אנו לפגישות קטנות אלה מה שמגיע להן, עד שנובעים מהן מימי החיים ונוזלים לתוך הנשמה; וכמו כן כוח השלטון הכביר ביותר אינו בתוך תוכו אלא חוסר אונים, אם לא בא בברית חשאית עם מגעים אלה, מגעים צנועים ורבי-סיוע כאחד, עם הישות הזרה והקרובה גם יחד. חסידות פירושה: לגמול חסד לכל מה שמזדמן לנו, ובזה ממש לקלוט את חסד האלהים.

כמה דתות שוללות משהותנו עלי אדמות את אופים של חיי אמת. או שהן מלמדות אותנו, כי כל מה שנראה לעינינו כאן אינו אלא אחיזת עינים שעלינו לחדור בעדה, או כי כל זה אינו אלא פרוזדור לעולם האמת, פרוזדור שעלינו לעבור בו בלי לשים לב לו ביותר, מה שאין כן היהדות. לפי תורתה, מה שעושה אדם בקדושה עכשיו וכאן, אינו פחות חשוב, אינו פחות אמתי מחיי עולם הבא, שהריהו חבור עם ההויה האלהית, חבור ארצי אמנם, אבל ממשי לחלוטים. תורה זו עוצבה עיצוב החזק ביותר בחסידות.

רבי חנוך מאלכסנדר אמר: "גם אומות העולם מאמינות שיש שני עולמות; 'בעולם ההוא', הן אומרות. ההבדל הוא זה: הן סבורות, ששני העולמות נפרדים ומנותקים זה מזה, ואילו ישראל מכיר ומודה, ששני העולמות אחד הם בשרשם ועליהם ליעשות לאחד ממש".

באמתם הפנימית ביותר שני העולמות עולם אחד הם. הם נתפלגו כביכול, אבל עליהם ליעשות שוב לאחדות. והאדם נברא כדי שיאחד את שני העולמות. הוא פועל לשם אחדות זו על ידי חיי קודש עם העולם שהושם בתוכו; הוא פועל כך במקומו, בסמוך לו.

כתוב: ואנשי קודש תהיון לי. פירוש הרבי מקוצק: "היו לי קדושים קדושה אנושית". המאמר נשמע, כאילו צדיק זה, שישב בחדרו שנים רבות בפרישות גמורה, הגיע לבסוף לידי ההכרה, שהמעין האמתי של קדושתנו הוא קידוש היסוד האנושי, שכל אדם ואדם יכול וחיב לקדשו במקומו, במצבו, עם העולם המופקד בידו.
(סוף)

11