עמוד הנוער

התסכית השבוועי בגיאוגרפיה מוגש לתלמידי כתות ו'

(שודר ביום א'. כ''ג אדר א' - 24 בפרואר 1946 בשעה 11:55 - 12:05)

הברון רוטשילד: ד''ר פיטלוביץ היקר, מכתבך בענין הפלשים בחבש עורר את סקרנותי במידה רבה. בקשתיך לבוא אלי, שכן יש ברצוני לשאלך כמה שאלות באותו ענין. <פ> פילוביץ: בבקשה, אדוני הברון.

הברון: האם יש בידך הוכחות, כי אנשים אלה אמנם יהודים הם?

פיטלוביץ: הוכחה נצחת, ברון דה רוטשילד, אין. אגדה עתיקת ימים רווחת בארץ חבש, שמלכת שבא ילדה לשלמה המלך בן ומנלק שמו. מנלק נתחנך בירושלים, אולם משנתבגר בקשו יועצי שלמה המלך שישלח את מנלק חזרה לאמו - פן יקום ריב אחים על הירשה.

שלמה לא אבה להפרד מבנו האהוב, אולם יועציו לא הרפו ממנו. לבסוף, כך מספרת האגדה, ויתר להם, אך פקד כי כל יהודי ישלח את בנו בכורו עם מלנק, וישימהו למלך על הארץ אשר בחופי ים סוף.

הברון: היתכן, אדוני הדוקטור, שאגדה מוזרה זאת תשמש לך הוכחה מספקת, ששבט יהודי, אשר לא שמענו על אודותיו זה שלושת אלפי שנה, דר לו באפריקה השחורה על חופי ים סוף?

פיטלוביץ: אדוני הברון הן אמרתי בתחילת דברי: הוכחה ניצחת אין לי. אולם מאמין אני אמונה שלמה, כי כושים אלה אחינו הם. ועוד מאמין אני, כי בסכנה הם -

הברון: בסכנה?

יתכן כי לא בסכנה נפשות ממש. יהודתם היא העומדת בסכנה.

הברון: ד''ר פיטלוביץ, אמור נא בקיצור: מה אתה מבקש ממני?

פיטליוביץ: רצוני כי ישלחני הברון לחבש. (הפסקה) אדוני הברון, זה מאה שנה שמשמש השם רוטשילד פתח תקוה לישראל. בכל שואה, שבאה עליהם, פנו אבותינו ואבות אבותינו אל משפחתך לעזרה. הפעם פונה אני אליך בשם הנידחים - שלח עליהם שליח וידעו כי לא לבדם המה, כי אתם אנחנו ונכונים תמיד לעמוד לצדם בצר להם

הברון: ד''ר פיטלוביץ, אין עוד תענות בפי: ניצחתני בדבריך לא השארתי לי ברירה אלא לאחל לך נסיעה צלחה!

פיטלוביץ: ביום 6 לאפריל 1908 הגעתי לאלכסנדריה וביקרתי בבית רבה הראשי אליהו חסן. הרב הסכים לדעתי, כי יש בפנים הארץ שבטים יהודיים וגם סיפר לי שזה עתה שב מסודן, ושם פגש במאות יהודים שקיבלו את דת האסלם. היום בשעה שתים אחרי הצהרים הגענו לדארו ו ה, הכפר החבשי הראשון. לא הצלחנו לקנות מים מן התושבים, ועל כן המשכנו בדרך. ולאחר הילכה ממושכת של חמש שעות הגענו לאור אדי-אבון, מקום מושבו של האבונה פטרוס, הכהן העליון של ארץ חבש. כחדשים נדדנו מכפר לכפר, אולם את אשר ביקשתילא מצאתי. לבסוף הגיעה עונת הגשמים. השפלה הפכה בצה, ורגלי פרדותינו שקעו בבץ. ירדנו מהבהמות והמשכנו דרכנו ברגל. את הפרדות העקשות משכנו אחרינו. עוד אנו מתלבטים, והנה אורות נראים על הגבעה הקרובה. כל עוד כוחנו אתנו באנו, נמשכנו אליהם.

פיטלוביץ (דופק בדלת מרחוק): סליחה היש כאן מישהו? (מתקרב) תעינו בדרך בגשם השוטף. ראיתי את אור ביתכם הרחוק... אולי תרשו לי ולמשרתי להתחמם ליד האח ולבלות בביתכם שעה קלה עד יעבור זעם... (לעצמו) מדוע אין הם משיבים? כלום אילמים הם?

הפלשה: אין בביתי מקום לאדם הלבן.

פיטלוביץ: אולם לא תאמר לגרשני ובחוץ לילה וגשם ורוח סערה.

הפלשה: אין מקום בבית לאדם הלבן, אויבנו הוא.

פיטלוביץ: לא אויבם של הכושים אני, בי נשבעתי. יהודי מצרפת אני, ואת אחי הפלשים אני מבקש.

הבן: (בלחש) השמעת, אבא? את הפלשים הוא מבקש!

הפלשה: בלום פיך! אין כאן פלשים. מוטבכי תמשיך בדרכך.

הבן: (בלחש) אבא, האיש הלבן אומר כי יהודי הוא, ואיך תרגשו?

הפלשה: לשתוק צויתי עליך!

הבן: האם יהודי אתה, אדון?

פיטלוביץ: יהודי אנוכי.

הפלשה: (ברוגז) בן סורר! הן צויתי עליך לשתוק. - ואתה, אדון. אם באמת ובתמים יהודי אתה מדוע תלך ברגל בערב שבת?

פיטלוביץ: הסערה עכבתני בדרך.

הבן: אבא, ובכל זאת יהודי הוא.

הפלשה: כאחד הילדים תדבר אתה: אין יהודים לבנים.

פיטלוביץ: באדוני השבעתיכם, האמינו לי, יהודי אנוכי ומביא לכם פרישת שלום מאחיכם היהודים אשר מעבר לים.

הבן: האם יש עוד יהודים לבנים מלבדך, אדון?

פיטלוביץ: יש ויש, רבים.

הפלשה: סלח נא לי, אדון, על כי לא בסבר פנים יפות קיבלתיך, רבות הסכנות האורבות לנו. פעמים רבות באו אלינו הנוצרים ואמרו: האם יש פלשים במקום הזה? ענינו: הן. ויביאו את כהוניהם וידברו על לב אחינו. ורבים מאתנו שמעו בקולם והלכו אחריהם.

הבן: אבא, האם היהודי הוא שליחו של מלך היהודים ויוליך אותנו לירושלים.

הפלשה: לא בני. לא שליח הוא. הוא אינו אלא פלשי רק צבע עורו לבן. לבן. שב עמנו, אדון, וסעד לבך בביתי.

הבן: האם גם מעבר לים קשה גורלם של אחינו, הפלשים הלבנים.

פיטלוביץ: לעתים. ואתם, כלום קשה גורלכם?

הבן: קשה, אדון. הקיסר רחום וחנון הוא, אולם אנשיו רשעים.

הפלשה: רבים מאחינו בעלי-מלאכה הם, ואם טוב בעיני אנשי הקיסר, ישלחו אנשים ויובילו את אחינו מכאן בכוח לבנות להם בתים.

הבן: גם ביום השבת יכריחו אותם לעבוד. ומאכלים אסורים יגישו להם.

הפלשה: כן, כאל עבדים יתיחסו אלינו... אולם הנה אנו מדברים, והאדון עיף מן הדרך ורועד מקור... עמנואל.

הבן: כן אבא!

הפלשה: רוץ והבא את כד היין.

פיטלוביץ: עמנואל שם בנך?

הפלשה: כן, אדון.

הבן: (מתקרב) הנה היין. גם כוס הבאתי.

פיטלוביץ: רב תודות לך, עמנואל. - הידעתם, כיצד באו אבותיכם לארץ חבש?

הפלשה: את זאת אוכל לספר לך, אדון. כשבאה מלכת שבא לבקר את שלמה המלך (קולו מתרחק). 16