שלומיאל מצא צל
יהודה יערי

-ג-

בקיצור, עם דימדומי חורף הגעתי לחבל הצפון. סופות שלג ראשונות ככר בילבלו את חלל העולם ועלטה לבנה וקפואה, מין אווירה שאינה לא יום ולא לילה, היתה שרוייה על פני כל הארץ כולה. תהפוכה בדרכי חיי, שינוי פתאומי של סביבה ואקלים, לא היו קשים עלי ביותר. למוד הייתי בכגון זח מנדודי לפנים. רק פיגרו, כלבי הטוב, לא היה יכול לעמוד בכל אלה. ימים לא רבים אחר בואנו לאותה מדינה, גווע שם לעיני בתוך הסופה והשלג הלבן כיסה את נבלתו. כלב מיסכן! נטל כבד מדי נטל על עצמו בלכתו אחרי. הוא, יצור קטן ועלוב, ערב לבו להייות בן לווייה לפטר שלומיאל,המודד בשעלו ימים ויבשות ומחליף ארצות ואקלימים מערב עד בוקר . טוב שלא האריך שם ולא הסתבך עמי בסבך נסיונותי החדשים. כי שונים היו נסיונותי שם מכל הנסיונות שהתנסיתי בהם לפנים. את מבוקשי אמנם השגתי: מצאתי זהב יותר מאשר כל מחפשי הזהב אשר בצפון. כמעט ששמעתי כי גילו עורק של אותה מתכת יקרה הרחק הרחק בחיק המדבר הקפוא, מיד נעזרתי במנעלי והייתי באותו מקום עד שלא הספיקו אחרים להגיע. מן הראשונים הייתי ככל מקום ולקחתי את חלקי מכל הבא ביד.

עם כל זה לא היו חיי שם חיי אושר ושלווה, כפי שאתה עלול לדמות, ידידי. אדרבא. אלא שהפעם לא חוסר צילי גרם לכך ואף לא הרפתקאות ועבודה קשה הכרוכים בחייהם של מחפשי זהב. חוסר צילי נבלע בצל החורף שבצפון ולהרפתקאות ולעבודה קשה, רגיל הייתי מאז. צרות אחרות מצאוני הפעם, תלאות שלא ידעתי דוגמתן מעולם. ראשית כל הציק לי אותו פחד מפני עצמי שהיה תוקפני מזמן לזמן ומדכאני עד תהום. פעמים הפחידתני ההרגשה כי אותו בעל-דבר, שנמנע מלהיראות אלי פנים אל פנים, קבע לו את מושבו בקרב נפשי פנימה. ככה. בי היא המפלצת. אני עצמי הבעל-דבר! ופעמים הבעיתה אותי המחשבה, שכל אותו עניין של חידוש נעורי לא היה אלא דמיון-מדוחים, חלום-בלהות. בעצם אין אני חי עוד. בעצם אני כבר מתהלך בארצות המתים ומתחבט בשאול-תחתיוח. תוכל לשער בנפשך, ידידי, עד מה השמו את לבי דברים אלה

שביני לבין עצמי, אבל יותר מהם השחירו לי את ימי שם דברים שביני לבין שכני וחברי לעבודה.

יש מידות במחפשי זהב שהיו לי לזרא ולמפח נפש. יש שאוהבים את הזהב עד לידי טירוף ומוכנים להקריב את נפשם ואת נפש חבריהם עליו בכל עת תמיד ויש שמעריצים ומקדשים אותו עד לידי טימטום, מכסים בו על מומיהם ומתהדרים בזוהרו. אלה ואלה היו עלי לתועבה. אני, שהתפלשתי בין ערימות של זהב כל הלילה, אז, לאחר שעשיתי אותו עסק ביש עם בעל-דבר, היאך יכולתי שלא לתעב כל אהבה אליו? אני, שנוכחתי לדעת כי איך ערכו עולה אפילו כדי צל נטוי, היאך יכולתי שלא לשקץ כל הערצה אליו? כשאני לעצמי, חייב אני לומר, שאמנם להוט הייתי אחריו לא פחות מחברי, אבל לא מתוך שאהבתיו או הערצתיו, חלילה, אלא משם שידעתי את ההכרח שבו, כיחוד לאיש כמוני שהגורל התעולל בו מאוד וטרף עליו את עולמו.

הבינני נא כראוי' ידידי . דברים אלה שאני מספר לך עכשיו, אפשר שיש בהם כדי להאיר לך את מהותי. לא הייתי חפץ להיות בעיניך לא רשע ואף לא צדיק, אלא אני, כמות שהנבי. כל ימי נכספתי לכך, שיבינוני הבריות ויראוני כמות שהנני. אם אמרתי לך תחילה על חברי מחפשי הזהב כי היו עלי לתועבה, לא התכוונתי לומר בזה שהם עצמם היו עלי לתועבה, אלא מידות שבהם. מבין אתה? אילולא מידותיהם, בין אותן שמניתי לפניך ובין אותן שלא מניתי לפניך, אפשר שהייתי יכול לחיות עמם בשלום. לא כן הם. הם שנאו אותי. אותי עצמי ולא את מידותי. מפני מה? חייך, שאיני יודע! אין זאת כי גם זו קללה שהנחיל לי הגורל, שישטמוני הבריות על לא דבר. אין אני אומר שלא היה במידותי או במעשי משהו העלול לעורר את שנאתם של הבריות, אבל אילו ניתן להם לעקור ממני את מידותי, מובטחני שלא היו מסתפקים בכך. הם ביקשו לעקור אותי, אותי עצמי. ואולי, אולי הרגישו בי שאי אפשר לעקור אותי? אולי היתה זו סיבת שנאתם? ...

וכך נטרפה נפשי בין פחד, שנאה ותלאה, עד אשר נמאסו עלי כל אותם החיים. לא הספיקה עלטת החורף להסתלק מן הארץ עד שהסתלקתי משם בסתר לילה ולא ידע איש לאן הלכתי כשם שלא ידע איש מאין באתי.

אבל את מבוקשי השגתי. כן, ידידי, ריקם באתי למדינה ההיא ומלא זהב יצאתי משם.

המבול שהתחולל בחוץ מיד עם בואו של אותו איש לביתי נפסק עתה לגמרי, והרוח שהתיגעה מרוב השתוללות נחה מעט מזעפה. דממה רבה היתה בחוץ ומתוך אותה דממה עלו קולות אפלים שהטילו אימה בנפשי: קילוחי מים התרוננו נוגות במרזבים שעל הבית ובתעלות שבין הסלעים: ציפור לילה התישבה על המעקה שלפני חלוני ונאנקה מרה אל תוך חשכת הדממה; רכבת התלבטה אי-שם במסעה הלילי, ונשפה נשיפה מטורפת איומה; מאפסי ארץ עלתה נביחתם המייללת של כלבים פחודים.

אורחי, שהפסיק את דיבורו לשעה, הטיל את ראשו היגע על גבי כף ידו הצנומה וכך ישב שעה ארוכה כמנמנם. ראשו וכף ידו נראו כמו שקופים, מאחר שחסר בהם יסוד הצל. התבוננתי בו היטב ואמנם הבחנתי ברוח הרפאים המרחפת עליו, בנצחיות שבדמותו. ולא זו בלבד, אלא אותה שעה נדמה לי, שאף הקולות העולים מן הדממה קשורים בו, שהוא בא רכוב על פני גלי הסערה בלוויית פמליה שחורה המחכה לו שם בחוץ ומשמיעה כל אותם הקולות.

ישבתי תחתי כמו קפוא וחיכיתי לו לאיש שיפתח שוב בסיפורו, אבל הוא האריך כשתיקה, כאילו הוא תועה בישימון ימיו ואינו יודע היכן לפתוח. אחר כך התעורר פתאום ונטל סיגריה מעל שולחני, הציתה והתחיל גומע את העשן בצמא. עשיתי גם אני כמעשהו. עד מהרה התמלא כל הבית עשן, ולא יכולתי לראות עוד את הצל שעל הקיר. אימצתי את כוח ראייתי כדי לראות מבעד למסך העשן והנה מה שראיתי: הצל ירד מעל הקיר והשתרע מלוא קומתו על פני מיטתי. כן, מישהו שכב שם במיטתי, זאת ידעתי בביטחה, אבל לא ידעתי מי הוא. צילו המוזר של אותו איש, צילי אני, או אולי אני עצמי? ... בשרי סמר מפחד. כדי להסיר מעלי את הפחד האצתי בו באורחי שימשיך את דבריו. מיד כיבה את הסיגריה שבידו והמשיך:

המשך בפרק הבא