שלומיאל מצא צל
יהודה יערי

-ד-

אם אבוא למנות לפניך את כל הארצות שנטיתי בהן אוהלי, כל הלשונות שדיברתי בהן, כל המלאכות שהתעסקתי בהך, יסתחרר עליך ראשך כגלגל. התהלכתי על פני כדור הארץ אילך ואילך, כמין רוח מעולם האגדה, הייתי בבחינת גר ותושב בכל העולם כולו. פעמים בתקנאו בי הבריות בגלל סגולתי המיוחדת לקנות שביתה ולהיות כבן-בית בכל מקום, ופעמים נרתעו ממני בזוועה בהריחם את ריח הנכר שהיה נודף ממני תמיד. איני יודע מי מהם צדק. אין זאת כי אלה וגם אלה צדקו. שהרי עם כל אהבתי הדווייה לחבל ארץ, בו תקעתי את אוהלי המסוער, עם כל רצוני העז להכות בו שורשים עמוקים, לא מצאתי פינה בעולם שהיתה לי בבחינת מעגן ובית. מבין אתה: עצם הווייתי המוקסמת היתה כופה עלי נדודים וגולה. שאם הגיעה עתי לפשוט צורה וללבוש צורה, לא נשארה ברירה אחרת בידי אלא לנטוש את ביתי וכל אשר לי, לשים מנעלי על רגלי וללכת למקום רחוק שאין מכירים אותי. כאן לא ידעו להיכן נעלמתי וכאן לא ידעו מאין באתי. מכאן יצאתי כשאבי זקן עטור שיבה, ועל-כן חשבו שהלכתי למצוא לי אחוזת קבר במקום לא נודע, ולכאן הגעתי כשאני צעיר בדמי ימיו, כביכול. וכיוון שחנני הגורל בקלסתר פנים שכיח ביותר, עד שכל רואי יאמרו: כבר ראינוהו לזה, יכולתי על נקלה להתערב בבני המקום ולהיות כמוהם לכל דבר. אימצתי לי שם חדש אשר טרם נקראתי בו, בחרתי לי משלח-יד לפי צורך המקום, לימדתי לשוני לדבר בשפת המדינה וכך התחלתי בגילגול חיים חדש, ללא עיבור, לידה וינקות, כאילו אין אני בן-אדם כלל אלא מן מזיגה מופלאת של חי וצומח; חי - שאני נודד כל הימים, ללא שורשים בקרקע; צומח - שעלומי מתחדשים עלי מדי פעם בפעם.

או עיתים אירע לי, גם בטרם הגיעה שעתי לפשוט צורה וללבוש צורה, שהייתי ניעור פתאום משנתי בלילה ואני שומע קול קורא אלי מן המחשכים:

''פטר שלומיאל! (ככה. בשמי האמיתי קרא לי הקול ולא בשם המדומה שבו נקראתי באותה שעה.) מה לך פה, ומי לך פה? הן לא תשלה נפשך לחשוב כי זה ביתך ומחוז חפצך! תחנה היא במסע חייך, אכסניה. קום, שלומיאל, כי הגיעה השעה שתיסע מזה. אותם מנעלי-הפלא לא ניתנו לך כדי שיהיו מתגוללים תחת מיטתך ומעלים אבק, אלא לטילטול ונדודים ניתנו לך. שומע אתה, פטר שלומיאל?''

מששמעתי קול זה, שבעצם לא היה אלא קול דובר מתוך מחשכי נפשי' מיד נתערערה מנוחתי ונשמטה הקרקע מתחת רגלי. מכאן ואילך שוב לא הועילו לי דחיות ושהיות, בין אם רציתי בכך ובין אם לא רציתי, בין אם הייתי באותו פרק גביר יושב בטירה ובין אם הייתי אביון שוכן במרתף, אנוס הייתי, על פי צו נעלם ונורא, לעזוב את מקום חנייתי ולצאת למסע חדש במדבר עולמי.

וכך הייתי קופץ ומיטלטל מתחנה לתחנה ומאכסניה לאכסניה, ללא תכלית וללא מטרה, עד שעצם הנדודים נעשו לי בחינת תכלית ומקום אשר טרם השגתיו - מטרה. חביבה היתה עלי ישיבת כרכים, שבצל חומותיהם הגבוהות יכולתי להסתיר על נקלה את זהותי ולהרחיק את פלא מהותי מדעתם של הבריות. אף אני תרמתי את תרומתי לבניין ערי-מיסכנות והגדלתן. אין לך כרך מכרכי העולם שלא בניתי בו בתי-מידות, שלא הגבהתי את חומותיו. הקימותי היכלות למדע ולמחקר, יסדתי מוסדות צדקה וחסד וקראתי עליהם את שמי המדומה, כדי שיישכח שמי האמיתי מן הלב. זה השם שלומיאל, אף-על-פי שנעשה ברבות הימים משל ושנינה בעולם, לא ידעו הבריות שמקורו בי הוא; ולא זו בלבד אלא שאף לא העלו על הדעת כי אמנם יש יסוד מציאותי לשם זה. הן אפילו אתה, שגיליתי לך מי אני, לא חפצתי להאמין ואמרת סיפור בדים יש כאן, אחרים שהתחפשתי לפניהם, לא כל שכן.

למען האמת חייב אבי לומר לך, שדווקא אותה אי-אמונה היתה לי לא פעם לרווח ולהצלה. שאם אירע לי לפעמים שמתוך מיעוט זהירות נכשלתי בדיבור פה או במעשה וכמעט נתגלה סודי ברבים, היתה אי-האמונה מצילתני מצרה אשר אחריתה מי ישורנה. כך היה מעשה פעם אחת שילד בשוק הרגיש בהעדר צילי (אתה יודע, ילדים מרגישים בדברים שאין הגדולים מרגישים בהם.) "אבא, אבא!" - קרא הנער בהתלהבות לאביו שהלך עמו - "הבט! האיש הזה אין לו צל! ...'' אילו שמעת היאך השתיקו אביו לנער, היאך גער בו ועשהו לצחוק: - "אל תהא שוטה, בני ואל תדבר דברי הבל! איש כזה אינו בנמצא כלל. או שמא קראת את המעשה בפטר שלומיאל ועכשיו נדמה לך שהוא בעתק וירד מעם דפי הספר להתהלך בינינו בחוצות העיר...'' שער בנפשך, אילו נודע לאותו אב כי פטר שמוליאל נמצא בשעה זו על ידו ושומע את דבריו ... אפשרות כזו רחוקה היתה כל כך מהשגתו, עד שאפילו לא היפנה אלי את ראשו להסתכל בי . ולו גם היפנה את ראשו להסתכל בי לא היה מגלה כלום, שעד כה ועד כה הספקתי להתחמק משם ולהתערב בין ההמון; מתוך הרגל עשיתי כך ולא מתוך פחד.

בקיצור: אותו ליקוי גדול, זה חוסר הצל, שהיה אבי כל סיבלתי, ראשון לחשבון תלאותי, חדל בהמשך הזמן מלהיות לי למכשול ולרועץ. ולא רק מפני שפסו אמונים מבני אדם, אלא משום שהגיעו ימים לעולם אשר הצל לא נחשב במאומה. כל איש רמס, כביכול, את צל רעהו ברגליים ולא ידעו כלל מה הם עושים. מוזרים יהיו דברי באוזניך, אבל נדמה לי שבתוך עולם זה, ביחוד בכרכים שבהם קבעתי את מושבי, הייתי אני האדם היחידי שהיתה בי הכרת הצל, שידעתי את ערכו ואהבתי להסתופף בו. כן, ידידי, ימים כאלה הגיעו.

אם כן, תאמר, שבעצם שפר חלקי מחלקם של שאר כל הבריות. וכי מה חסרתי? חיים ארוכים היו לי, ארוכים עד אין שיעור, קפיצת-הדרך היתה לי, אם צל לא היה לי הרי יכולתי לחסות בצילו של זולתי ... אם כך תאמר, סימן שלא הבנת לרוחי, שביזבזתי את זמני ואת זמנך לבטלה. הבט! התוכל לתאר בנפשך ברייה שאיבה עושה דבר מתוך בחירה ורצון אלא מתוך אונס שבגורל? שאפילו בחירתה בחירה הבאה בהכרח היא?' שלא מעשיה והליכותיה חורצים את גורלה, אלא גורלה הוא שקובע את מעשיה ודרכיה? אני הייתי ברייה שכזו. התוכל להבין ללבו של אדם, הרואה את אשתו ובניו מזדקנים ומתים עליו והוא עצמו נערריו מתחדשים מדי פעם בפעם ואינו יודע מתי יבוא קיצו? ואל תשכח שלא רק אשה אחת היתה לי ולא רק דור אחד של בנים הקמתי, אלא בכל גילגול וגילגול בשאתי אשה והולדתי בנים ובבות. מבין אתה? כל אדם היה בעיני או צעיר מדי או זקן מדי: צעיר, כשהעליתי על לבי את ימי שעברו; זקן, כשזכרתי את גילגולי הבא. וכך נתקלקלו ברבות הימים תהלוכותי עם הבריות, כך נפגם יחסי אל האשה, שלא יכולתי לראות בה עוד רעייה ובת-לווייה בחיים אלא אם יולדת; ותמיד חי בי החשש שמא מצאצאי היא מגילגול קודם. על כן הייתי מפריז באהבה וברחמים לבני, שתמיד זכרתי כי סופם למות עלי בימי. התוכל לכלכל את האימה שבמצב כזה? לא, ידידי! בן-תמתה פשוט לא יכול להשיג זאת. לא, לא!

אבל נורא מכל אלה היה פחד אפל מפני המוות שאפפני כל ימי, למיום שבאתי לארצות הצפון. כן, אני בן-האלמוות, כביכול, פחדתי מפני המות. אל כל אשר הלכתי היה אותו פחד תהומי מלווה אותי, כאילו המוות עצמו הולך בעקבותי. אני, שלפעמים הייתי מצפה למוות כמי שמצפה למלאך הגואל, עתה פחדתי ממנו יותר מכל איש אחר. אני, שבכיתי ימים ולילות על חידוש חיי, אחזתי בהם עתה בציפורנים ממש, כבעל-מום זה שדבק מתוך עקשנות בחייו הרצוצים. אתה מבין, איש אחר רגיל לראות עונש במוות ולפיכך הוא מוצא בו גם תקווה: אני, שהחיים היו עונשי ולא מצאתי בו במוות אף צל של תקווה. לחיות, לחיות, רק לחיות! במידה שארכו שנותי בה במידה גברה בי אימת החידלון . שהרי מניין לי הביטחון כי אותו פלא ההתחדשות ימשך בלי סוף? ומניין אני יודע שאף האסון, אותו אסון התלוי מעל לראשה של הבריאה מעולם ועד עולם, מניין לי שאף הוא אין לו שליטה עלי? כן, ידידי, אתה וודאי לא תאמין לי. אדם אחר שימיו ספורים לא חש בסכנה האורבת לו מכל עבר, כאשר חשתי בה אני. בכל מקום ראיתיה, מכל פינה לטשה לי עיניה, ובכל הסגולות שניתנו לי הייתי משתמש כדי להימלט ממנה. מבין אתה? כזאת היתה הווייתי: הווייה של פחד ומנוסה נצחית. ברחתי מפני העולם הסובב אותי, ברחתי מפני עצמי וברחתי מפני המוות, שאת הלמות צעדיו שמעתי סביבי בלא הפוגות. אף-על-פי שלא מתי, כפי שאתה רואה, הרי כל קיומי לא היה אלא מעין מלחמה שאינה פוסקת עם המוות. כן; כזאת חיתה הווייתי .

אף-על-פי-כן חוזר אני ואומר שהעדר הצל לא היה לי למכשול ולרועץ. אדרבא. שער בנפשך, חיי מערבולת שכאלה ועוד צל כבד נסחב אחריך כל הימים! הן את האימה שבדבר זה אין להעלות על הדעת כלל. תאמר, שאילו היה לי צל לא הייתי מגיע לידי כך? לא, ידידי . אין אנו יודעים דרכי עלילותיו של הגורל, ביחוד כשידו של אותו בעל-דבר באמצע. הלה עלול היה להנחילני חיים כאלה ולא ליטול ממני את צילי, ואז - אנה הייתי בא?

המשך בפרק הבא