מאז ומעולם היה הצל מחריד ומזעזע את כוח המדמה באדם. אותה הויה אפלה הלובשת צורה דווקא במקומות של אורה ובשעות של אורה, אותה פיסת מסתורין אילמת המתלוה עם האדם בדרכיו וכולה עשויה, כביכול, רצינות מוקיונית - כמה וכמה מעשירת וסיפורי אגדה נתלו בה. מן המפורסמים שבהם הוא מעשה אגדה מתקופת הרומנטיקה ושמו "פטר שלומיאל" מאת אדלברט שאמיסו, שחי משנת 1781 עד 1838 , שאמיסו היה מצאצאי אצילים בצרפת, היגר לגרמני, ומשנת 1801 שימש קצין בצבא הפרוסי. הוא למד גרמנית נתחבר אל חוג של אנשי רוח והתחיל אומר שירה בשפת מולדתו החדשה. הרבה אכזבות נחל בחייו, וסופו שנסתלק מן הצבא והקדיש את כל זמנו לספרות ולבוטאניקה. בשנת 1813, היא השנה רבת המאורעות לאחר, מערכת נאפוליון ברוסיה, שנת המלחמה לשחרור לאומים, היה שאמיסו יושב באחוזה שקטה של אחד מידידיו וכתב את האגדה המהוללת שלו שניתרגמה מאז לכל לשונות אירופה.

מעשה באדם שמכר את צלו לשטן. בגנו של סיר תומאס ז'והן הוא מזדמן עם אחד פלאי היודע לשלות מכיסו בכוח הקסם את כל אשר יבוקש מידו, מקרן-חזות ועד אוהל מרבדים ורכב סוסים. הוא קונה מאת שלומיאל את צלו ונותן לו במחירו אות צקלון הפלאים השופע זהב לאין קץ. ואך הזהב אין בו מועיל. משהרגישו הבריות כי שלומיאל חסר את הצל מיד הם נרתעים ממנו ומתקלסים בו. אומלל ומנודה האיש, והוא הולך מדחי אל דחי. התגר הפלאי מסכים להחזיר לו את צלו אם ימכור לו תחת זה את נשמתו. שלומיאל זורק אחר גוו את צקלון הזהב ומושך ידו מן השטן; אין הוא זוכה לקבל חזרה את צלו, אד נשמתו שככה בקרבו. באקראי או שלא באקראי נזדמן לו זוג מנעלים של קפיצת הדרך, ובהם הוא יוצא לשוטט בעולם מקצה אל קצה.

דמותו של שלומיאל הנטול צל נכנסה מכבר לפנתיאון הטיפוסים הגדולים שביצירת העולם. שאמיסו עצמו העיד באגרותיו כי כתב לו האגדה הזו להנאתו שלו ולהנאת ילדיו של היציג ידידו; ואילו חוקרי הספרות אמרו לפצחה ולהוציאה מפשוטה ולמצא בה כוונות מכוונות שונת. אם כך או כך - אין תימה בדבד שדווקא שאמיסו העלה ביצירה את הדמות הזו. דווקא האיש שהוא גופו היה בבחינת נטול צל, שנפשו נקלעה כל ימיו בין שרשי מוצא וצמרתו שבנכר, שאמר על עצמו בכאב וביגון: ''שוב אין לי עוד מולדת או שמא עדיין אין לו מולדת". ואין תימה בדבר שהפאתוס של תנועת התחיה בישראל נזדווג אל פטר שלומיאל ומצא בו את הסמל הגדול לאומה היחידה בעולם שהיא נטולת קרקע, נטרלה טבעיות ארצית, זו הדומה לצל הנח בדרך הטבע לרגליו של כל אדם. עם ישראל כפטר שלומיאל נודד בעולם ואינו מוצא מנוח לכף רגליו. וכשם שפטר שלומיאל סובב הולך ברחבי עולם, כן יצא גם שאמיסו עצמו באניה למסע מסביב לעולם. וסופו של דבר - , שאמיסו מנוחה מצא לו ופטר שלומיאל תקנה לא מצא לו. כביכול טוה האיש במסכת הסמל הגדול, הביאו למקום שהביאו והפקירו. והיה קצה החוט של המטוה הזה מידלדל בחלל האויר למעלה ממאה שנים. והנה בא יהודה יערי, נטל את קצה החוט הזה, עמד וטוה לו המשך. הוא כתב את סיפורו : ''פטר שלומיאל מצא צל". הסמל הגדול של שאמיסו לא בא אל סיומו; הסמל - בעל-חי הוא המרטיט ומפרפר ומתגלגל בגלגולים של חיים. הגיעו ימים לעולם אשר הצל לא נחשב עוד למאומה, וכל איש רומס ברגלו את צל רעהו. ושלומיאל, זה האדם בלי צל, משוטט בגיא ההרגה שבימינו ומוצא שם צל בלא אדם. מתחבר עמו ועולה לארץ-ישראל.

החוש הפיוטי של יערי היה לו למגן: אף הוא לא בא למצוא תקנה שלימה לפטר שלומיאל. הוא רק זיכה אותו בגלגול החדש שבתקופתנו אנו. הוא קיפל בו במרוכז אפותיאוזה של מגילת ימינו, את כאבם ויסוריהם ועלבונם הגדול מנשוא. את התמוטה הגדולה שחלה באדם ובצלו גם יחד. תקנתו השלימה של פטר שלומיאל הריהי תקנת אנוש עלי אדמות; ועדיין היא שיר מזמור - לעתיד לבוא.

שלומיאל מצא צל
יהודה יערי

"עולם כולו סוער ומיילל ואתה אומר למצוא מנוחה בזרועות התרדמה? קום, בן-אדם, אל תתחבא! צא אל חשכת הלילה והיית חלק מן העולם המסוער!''

כך אמרתי לנפשי דברים נמלצים, ויותר משאמרתים מתוך התעוררות שבלב אמרתים מתוך אימה. אחר-כך קמתי ממיטתי בכבדות, כחולה שקם מערש דווי, והעליתי אור במנורה. לא הספקתי ללבוש את בגדי עד שנשמע קול דופק על פתח ביתי. קפצתי ממקומי בבהלה.

מי שם?'' קראתי''.

''אנא, פתח לי'' - ענני קול יגע ומתחנן מאחורי הדלת - ''עוכר אורח אני''

רגע ממושך עמדתי נרעד ומשתומם והססתי: ''לפתוח את הדלת או לא לפתוח? אפתחנה - אלוהים יודע מי הוא עובר אורח משונה זה, הדופק על דלתו של בית זר באמצע הלילה? לא אפתחנה - היאך תוכל שלא לפתוח דלתי ביתך לפני איש המהלך בדרך בליל סופה שכזה? - לבסוף פתחתי ואדם יגע וחבוט סער השתרך ונכנס. השהה את הדלת פתוחה מעט כמי שכלב נא בעקבותיו.

בשנות העמידה היה האיש, לא גבוה ולא נמרך, לא שמן ולא צנום - כל דמותו דהוהה ושכיחה, כדמות אדם מן הרחוב. ילקוט נודדים שהיה קשור לו על שכמו ואדרת שחורה ובלוייה שהיה לבוש בה, נטפו מי גשם. עזרתי לו להסיר את הילקוט מעל שכמו ולהתפשט את אדרתו הרטובה וכשעת מעשה הירהרתי: אדם זה מוכר לי. "היכן ראיתיו? היכרות אישית לא היתה בינינו מעולם, זה ברור, אבל מובטחני שראיתיו לא פעם אחת.

''מי אתה?" - שאלתיו.

הרכין האיש ראשו מעט, הושיט לי יד צוננת ומילמל עמומות.

"שמי שלומיאל, פטר שלומיאל".

אותה שעה נזכרתי מעשה בשם זה שקראתי בימי נעורי, על איש אחד שמכר את צילו לשטן במחיר כיס פלא שופע זהב, והיה מתהלך בעולם כל הימים נטול צל. בלי משים הפניתי ראשי לאחורי והסתכלתי בצללים הנטויים על גבי הכותל. הלה הרגיש בדבר ואמר מתוך חיוך כלשהו:

"את צילי אתה מבקש על הקיר, מה? הוא ישנו, אל תירא. רואה אתה? אבל עלי לומר לך, כי צל זה שאתה רואה שם בעצם לא צילי הוא. אם תתבונן בו היטב תראה בעיניך שאמנם דומה הוא לי, אך אינו שלי. אל תיבהל! לא גנבתיו, חלילה, ולא קניתיו במירמה. מרצונו הלך עמי. אבל על זה אספר לך אחר-כך. אם תזמינני לשבת אספר לך הכל".

אודה על האמת: אילו בא אלי זה האיש בחצות יום, הייתי פוטר אותו כאן בקצרה. "לך לך לשלום, ידידי" - הייתי אומר לו - "לא זה הבית ולא אני האיש. עליך ללכת לבית-מחסה לחולי רוח", כיוון שבא אחר חצות והלילה סוער וזועף, לא מצאתי מילים בפי . בידיים רוטטות קירבתי כיסא לשולחן.

"בבקשה, שב מר שלומיאל" - אמרתי לא בלי שמץ של לעג.

ישב לו האיש מעבר מזה של השולחן ואני הלכתי וישבתי כנגדו מעבר משם. המנורה הדולקת עמדה על השולחן בין שנינו. עכשיו יכולתי להתבונן היטב בצילו שעל הקיר, מבלי שהוא ירגיש בכך. ואמנם ראיתי לתימהוני הגדול, שהצל שונה משהו מדמותו. למרבה התימהון הניח אותה שעה אורחי יד חיוורת ודווייה על השולחן והתחיל משחק, כמו במתכוון, בצורת ציפור עשוייה נחושת העומדת על שולחני להכביד על הניירות. הצל שעל הקיר לא עשה כמעשהו. הזדעזעתי. דומייה של חרדה נשתררה בינינו שארכה רגע ממושך, עד ששיסעה אורחי בנחת:

"ובכן, רואה אתה, ידידי? לא כך אמרתי לך שהצל לא צילי הוא?"

עצבי שהיו מתוחים גם בלא זה, תגיעו עתה עד קצה גבול המתיחות.

"מה אתה רוצה ממני'!'' - נהמתי ברוגזה.

"ראשית כל'' - השיבני הלה בנעימות יתירה - "חפצתי למצוא מיפלט בביתך מרוח סועה מסער. ושנית, הייתי רוצה לספר לך את סיפורי. כלום אין אתה מעוניין לשמוע את סיפורו הנפלא של פטר שלומיאל? האמן לי, ידידי, שיש בסיפורי כדי ללמדך לקח יותר משיש בספר אשר חפצת לקרוא בו עכשיו''.

"ולמה בחרת בי דווקא?"

"לא אני בחרתי, ידידי, המקרה הוא שבחר בך. בדד התהלכתי בחשכה, הסערה טילטלתני ממקום למקום ואמרתי אל לבי: בית שידליקו בו אור - אדפוק על דלתו ואכנס. שמח אני שהיקרה לפני המקרה אדם משכיל שארונו מלא ספרים. דרך אגב: אולי גם כתכי אדלברט שמיסו נמצאים בארונך, מה? הקראת מימיך את ספר קורותי אשר סיפרתי לשמיסו?''.

"כן, קראתי. בימי נעורי. הן לא תרצה לומר לי שסיפור-בדים זה מעשה שהיה צפון בו".

דברים אלה שלא אמרתים אלא כי לגרש מעלי את רגש הבחילה שתקפני, פגעו באורחי, כפי הנראה, והוציאוהו מכליו. מיד נינער מיגיעתו וקולו העמום נעשה מרוגז, כמעט צעקני:

"מה? אף למראה עיניך אין אתה מאמין? כלום אין האיש היושב לפניך והצל השרוי מאחוריו מעידים כמאה עדים כי מעשה שהיה והווה יש כאן?",

הוא נעץ בי מבט שנון, כתובע תשובה מפי, מאחר ששתקתי, חזר והסמיך ראשו על משענת הכיסא והתחיל מדבר כמקודם. גמרתי בלבי לשומעו עד הסוף ולא לקפחו עוד בשאלות ותמיהות. חרש חרש דיבר את דבריו, כמי שמשיח עם נפשו:

-א-

יודע אתה, ידידי? מכל התופעות הרעות שנתקלל בהן העולם בדור זה, אין לך תופעה העשוייה להוציא אותי מכלי כהעדר האמונה. רוצה לומר, מצד אחד העדר אמונה בעניינים שהם יסודו של עולם ומצד אחר אמונה עיוורת בעניינים תפלים שהם כיליונו של עולם. להטי תעמולה וסיסמא הם הם שכובשים את לבו של אדם כיום הזה ולא אור תורה ואמת. בזמני נמצא רק פטר שלומיאל אחד שנתפס ללהטוטי התעמולה של בעל-דבר, כיום הזה לא ייספרו מרוב. אלא שהלה החכים ברבות העיתים: אין הוא לוקח עוד את הצל כדי שיוכל אחר-כך לקחת במחירו את הנשמה, אלא לוקח מיד את הנשמה.

תאמר שגם אני עושה בלהטים? בא אחר חצות לילה, משחק בצל נטוי, האין כאן מעשה להטים? לא, ידידי.אם תשמעני עד הסוף לא תאמר עוד כך. שהרי מה אני מבקש מידך? קורת גג עד יעבור סער, לא יותר מזה. ואילו באתי אליך בליל זה לבקש מחסה ולא הייתי מגלה את שמי האמיתי (גם בשמות אחרים נקראתי בימי) כלום לא היית מכניסני לביתך ברצון? ובכן, מה בצע כי אסובבך בלהטים?

אף-על-פי-כן לא אוכל לבוא עמך בטרונייה שאין לך אמונה בעניין זה שלפנינו. גם אני במקומך לא הייתי מאמין. ולא זו בלבד אלא מובטחני, שאילו בא אלי מי שהוא אז, בעת שישבתי וכתבתי את קורותי בספר, והיה אומר לי כי בשנת 1944 אשב כאן בירושלים ואמשיך בסיפורי, לא הייתי מאמין לו. כי היאך יכולתי להעלות על דעתי אז, שצרתי - צרה שאין לה סוף? היאך יכולתי לדעת שאף המוות, שאינו פוסח על שום ברייה שבעולם, לא לי הוא, לא לי הוא, בן-בלי-צל?

זקן הייתי אז, זקן וגלמוד; שבע נדודים, שבע ידיעות ושבע רוגז. לבן כשלג היה זקני, עיני כהות, לבי רופף וגבי שחוח. יפה יפה זכור לי אותו יום. נתתי את העלים שכתבתי למען ידעו, בידי משרתו של שמיסו ידידי , שימסרם לאדוניו וברגליים כושלות ודואבות הלכתי לביתי. כסף וחפצי-ערך אחדים, שצברתי כהמשך הזמן, חילקתי בין השכנים, אחר-כך ישבתי לי על יצוע מול פני החלון וקרני השמש השוקעת עטפו את גופי הצונן כמו אדרת. שלווה גדולה היתה בלבי אותה שעה. זו היתה הפעם הראשונה למיום שאכד ממני צילי, שלא פחדתי מפני אור שמש. כנפי המוות כבר היו פרושות עלי וחיפו על גופי הערום מצל. פיגרו, כלבי הנאמן, שהלך שנים רבות בעקבותי עד שמצאני יום אחד בנדודי על חוף הארץ הזאת, רבץ אותה שעה לרגלי, התרפק עלי ונהם נהימה אבלה, כאילו הוא נפרד מעלי לעולמים. אבל נפשי היתה שליווה בקירבי. כן. סבור הייתי שקיצי הגיע. עוד מעט ונשמתי, שלא חפצתי לתיתה לאותו אלמוני אפור ונורא, תצא בטהרה צרופה מנדודים וסבל. עוד מעט וגופי חשוך הצל ימצא מנוחה בעמקי האדמה, מקום שם אין לא אור ולא צל. כך קיוויתי בלבי, אבל תקוותי ניכזבה.

עם שקיעת החמה נפלה עלי פתאום תרדמה עמוקה ובתרדמתי שמעתי קול דופק על חלוני (איני יודע אם היה הקול קולו של אותו בעל-דבר או קול אחר) וכך אמר :

"לא תמות! פטר שלומיאל, אתה לא תמות!"

למחרת בבוקר הקיצותי לנביחתו הצוהלת של פיגרו כלבי וחשתי מין קלות משונה בכל אברי גופי שלא חשתי כמוה זה שנים רבות. מיד קמתי ממקומי, הסתכלתי בזגוגית החלון כדי לראות את בבואתי וראיתי והנה שערי הפך שחור כולו. נתחדשו עלי נעורי. שבתי והייתי כמו באותו יום שאבד לי צילי .

איש אחר מן הישוב, אילו אירע לו כנס הזה, שנעוריו מתחדשים עליו בן לילה, היה וודאי יוצא ורוקד בחוצות. אבל אני, פטר שלומיאל, קפצתי אגרופי ומרטתי שערות ראשי מעוצר יאוש ומכאוב. האומנם עוד לא ניקיתי מעווני? כלום לא די בתקופת חלד אחת כדי לכפר על עוון של שעה טרופה אחת? האומנם עלי לחזור ולחיות את חיי,חיים של קלון וקלס, חיים ללא צל וללא מנוחה? - מה אומר לך, ידידי? אותה שעה היה בדעתי להשליך עצמי מחלוני הגבוה ולרוצץ את גולגלתי אל אבניי המרצפת שבחוץ. אבל משקרבתי אל החלון להוציא לפועל את מחשבתי האיומה, הבחנתי בדמות האפורה של אותו אלמוני, העומד שם למטה ברחוב ולוטש עיניו אלי, כאילו מחכה לי שאפיק את זממי. נרתעתי לאחורי: מה? הוא? מנוול זה, שוב נטפל אלי? ודווקא עכשיו? מה הוא אומר לעשות? לתפוס את נשמתי בעת שתיפרד מעל הגוף? כיוון שלא עלה בידו להשיגה בדרך אחרת רוצה הוא לזכות בה עכשיו מן ההפקר, כביכול? או אולי מתכוון הוא לעשות שוב בלהטיו 'ולהציל את חיי ברגע האחרון, כדי שלא אשתמט עוד מידיו לעולם? בין כך ובין כך, ניכר בו שהואמצפה כי אעשה את המעשה, ומעשה שהלה חפץ בו,אין לעשותו בשום פנים ואופן. כך הירהרתי באותה שעה.

ונשארתי בחיים, כפי שאתה רואה, ידידי .

המשך בפרק הבא