בינינו לבין עצמנו

כמה מאזינים ביקשו ממני להקדיש אחת משיחותי לבעיות המוסיקה בעברית. ואני מקבל עלי ברצון הצעה זו. אבל לא אוכל לטפל בכל הבעיה ובבעיות הקשורות בה בשיחה אחת. שכן אם אמנם אנו מדברים ''בינינו לבין עצמנו'' לא תוכל לשמוע כאן מפי שיחה מדעית על תולדות המוסיקה שלנו. ולפיכך אספר משהו על יחסי אליה כאמן וכבונה-תכניות.

כאמן9 מוכן הנני להודות באמונתי, וכבונה-תכניות לא אשתמט מליתן דין וחשבון. בקיצור, הריני מוכן להודות: מאמין אני בעתידה של המוסיקה העברית בארץ ישראל. ואילו לעת-עתה אנו עומדים גם בענין זה, כבכל עניני התרבות שלנו, במצב של מעבר.

והדברים טעונים בירור: הלשון העברית שמימי התנ''ך בנין שלם ומושלם הוא. אבל מחדשיה שבימינו הוסיפו עליה קומה שניה ואלי שלישית כדי להתאם את הבית לחיינו של היום. במפעל החידוש לא נגעו ביסוד, שכן הבית מיסודו נמסר אלינו בצורה איתנה. לשון כתבי-הקודש קדושה היתה לכל דור ודור, בארץ ובגאולה. ולמרות גיוונים קטנים במיבטא קראו את כתה''ק באותם הצלילים יהודי תימן, יהודי אשכנז, יהודי ספרד ויהודה הודו. ''באותם הצלילים'', זאת אומרת באותם הצלילים של המלה המדוברת. אך אם נאזין בשים לב לא לאותיות ולמבטא הפונטי אלא לתנועת הקול, לעליתו ולירידתו יתרשמו הצלילים באוזן לא כלשון של עם אחד, אלא בדיאלקטים של עדות שונות, ואפילו כלשונות שונות. ומה שנאמר כאן על תנועת הקול, מורגש עוד יותר בענין טעמי המקרא ועוד יותר מכך בזמרה ובמוסיקה בכלל. כתוצאה מחיי הגולה אין לנו מוסיקה יהודית אחידה, אלא מוסיקה יהודית גלותית של כל עדה ועדה לחוד. הלשון נשתמרה, אך הניגון המקורי נפל קרבן להשפעת הסביבה. המנגינות היהודיות, הנפוצות בכל רחבי-תבל, מהוות חומר רב למחקר; יתכן שמומחים יכולים למצוא כאן את הגרעינים האופיניים המשותפים לנגוני רוב העדות ולהשתמש בהם לשם רקונסטרוקציה מדעית של המנגינות העתיקות, אבל אל נשכח שזוהי עבודה ענקית, ואין אנו יכולים לבנות תכניות של שידור על עובדה מעינת זו. ואילו שידור החומר, כשם שהוא מסור לידינו, גם הוא גדול ואחראי במאוד.

בזה הגענו למה שידוע בשם פולקלור. לא ארחיב את הדיבור בשטח זה, שכולו שייך לעבר. סוג זה כולל את שירי-העם של יהדות הגולה, טעמי-המקרא של העדות השונות, חזנות, ריקודים ומחולות וכל הסוגים האחרים, הקשורים בחיי היהודים בגולה. לסוג זה שייכת גם אותה מוסיקה, שקרובה ללב היהודי ונשתרשה בחיי היהודים. כולה מוסיקה יהודית במובן הרחב ביותר של המלה.

ואלו כל זה על מוסיקה יהודית, ולא על מוסיקה עברית. ואם תשאל מה הוא ההבדל בין מוסיקה יהודית למוסיקה עברית, עלי להודות, שבכלל אין מבדילים באופן שיטתי בין שני סוגים שונים אלה. אך אנו משתמשים בנוסח של מוסיקה יהודית לצלילי הגולה ובנוסח ''מוסיקה עברית'' למוסיקה החדשה שלנו. אבל אי אפשר להפלות כאן הפליה גמורה, שכן בכמה לשונות משתמשים במלה ''עברית'' דוקא בענינים מסורתיים. ולפיכך יש לנו כמה יצירות בשם ''מנגינה עברית'', ששייכות למוסיקה יהודית. יצירות אלה אמנם אינן שייכות עוד לפולקלור הטהור, כי החומר המסרתי מופיע כאן בצורה מעובדת, אמנותית. יד של אומן מוסמך הלביש את המנגינה המסורתית לבוש חדש. לא תמיד לפי המידה, לא תמיד ברוחה, אך כמעט תמיד לפי האופנה האחרונה. ויש לשאול כאן, אם המעבדים לא זייפו את המנגינה המסורתית ע''י עיבודיהם? ושאלה זו היא אחת השאלות הניצחיות בקשר ליצירה אמנותית. תשובה סופית לשאלה זו לא ניתנה מעולם.

בין אלפי העיבודים יש כאלה, שבהם שומרים הקומפוזיטורים בדיקנות נמרצת על כל תו ותו של החומר, שנמסר להם, והתוצאה היא\ף מוסיקה נאמנת למקור, אבל חלשה. אבל יש גם כאלה, שבהן לוקח הקומפוזיטור פראזה אחת, פרק קטן, פראגמנט, ומזה מתקבל דבר שלם ומושלם, יצירה חדשה, גאונית, בחינת יש מאין.

לא קשה להחליט איזה היא הדרך הנכונה והטובה. ואילו השואל ימשיך וישאל אם בכלל דרוש לעבד מנגינות מסורתיות? גם שאלה זו מוצדקת. אמנם נפרדות דרכיהם של איש המדע ואיש-השידור. אל נא נשכח, שרוב החומר המסורתי נמצא כבר במצב של זיוף מדורי-דורות. ולפיכך ברור דרכו של בונה-תכניות לשידור. אם נספר לכם על העבר, עלינו לנסות למצוא את הצורה העתיקה ביותר ואת הנכונה ביותר של כל דוגמה ודוגמה. כאן מתקרב תפקידו של איש-השידור לתפקידו של איש-המדע. אך אם נשדר מוסיקה סתם כמוסיקה, הרי ישאל המאזין: כלום נכון הוא, ששרו כך, ולא אחרת, לפני מאה שנה, לפני מאתים או לפני אלף שנים? לא ולא. לשם שידור עלינו למצוא את הצורה, שבה יכול המאזין לקלוט את המנגינות וליהנות מהן. משדר מכשיר חשוב הוא להשכלת ההמונים, אך אמצעיו מוגבלים. וגם בשטח המוסיקה עלינו למצוא את היחס הנכון בין יצירות מוסברות לבין יצירות, שאינן זקוקות להסברה; יצירות שפונות ישר - כלומר בלא אמצעות השכל - אל האוזן, ומה שחשוב יותר: אל הלב. אבל אין לנו קנה-מדה למוד בה את תגובת הלב, והרשוני להזכיר כאן מה שכתב ביטהובן על העמוד הראשון של MISSA SOLEMUS ''יצא מלבי; יגיע אל לבך''. ופסוק זה עשוי להדריכנו גם בשטח המוסיקה שלנו, תהא יהודית או ''עברית''.

אחרי מבוא כללי זה אטפל בשיחותי הבאות בבעיות המפורטות. אבל קודם שאמשיך בנושא זה, שמענין את כולנו, אפרט לכם (ביום 9 בדצמבר) את תכניותינו החדשות ואת זמני השידור החדשים של כל תכניותינו החדשות ואת זמני השידור החדשים של כל תכניותנו המוסיקאליות לפי הלוח של המשדר השני.
סוף

(המשך מעמוד 4)

בינינו לבין עצמנו מאת מרדכי זלוטניק

ביום, בבוקר בצהרים, לפנות ערב ובערב. נקדיש לחדשות 50 דקה ביום, מהן החצי או יותר, לחדשות מקומיות. יהיו לנו כתבים מיוחדים בתל-אביב, ירושלים וחיפה והנני מקוה שבקרוב אוכל למסור לכם פרטים מלאים יותר, הן על סידור החדשות והן על תכניותינו הכלליות עם הפעלת המשדר השני באמצע דצמבר.

ואסיים בכמה מלים על הקריאות בתנ''ך, שאנו משדרים בכל יום, ב 8.25 בערב.

לפניכחמש שנים הכריזה מחלקת התרבות של הועד הלאומי על מפעל תרבותי נאה . כל אדם בישוב יקרא יום-יום שני פרקי תנ''ך, נוסף להם יקרא בשבת את פרשת השבוע ובכל חג יקרא אחת מן המגילות. בדרך זו יעבור אדם במשך השנה על כל התנ''ך בשלמותו.

רבים היו, שקיבלו על עצמם מנהג זה, אבל לעומתם היו רבים, שלא נהגו כן. קול ירושלים מצא לנכון להצטרף לקוראים יום-יום בתנ''ך ולהיות לפה ולעורר את אךה, שעדיין לא נצטרפו אליהם.

מתוך פרק-היום הננו שוקדים לבחור קטע, שיכיל ענין שלם. קטע זה מכין הקריין שלמה ברטונוב בעזרת פירושים שונים ושוקד לפרשם בדרך קריאתו.

הציבור הרחב קידם את הקריאה בתנ''ך בברכה, והננו מקבלים על כך מכתב-אהדה רבים.אך כמעט כולם מביעים את צערם, שאין אנו קוראים את שני פרקי היום בשלימותם. זאת לא נוכל לעשות לעת עתה מחוסר זמן. אבל אנו מקוים, שעם הפעלת המשדר החדש, נוכל להקציב לקריאות בתנ''ך זמן מספיק לקריאת שני הפרקים.

לעת-עתה בקשתנו וכוונתנו הן, שהמאזינים יקראו בפני עצמם את אשר לא הספקנו אנו לקרוא.

ואם הצלחנו ונצליח לעורר בלב מאזינינו את רצון הקריאה בתנ''ך, הרי השגנו את מטרתנו.
סוף

5